הסדרה החדשה הציבה בפני דילמה חדשה ולא לא האוטיזם.
למי שלא ראה אתאר בקצרה: הסיפור מספר על משפחה עם ילד אוטיסט לא מאובחן. הסבא שמאוד מודאג מנסה להגיד לאם שהיא גם ביתו שמשהו לא בסדר עם הילד. עד כאן הכל בסדר: חובתנו כסבים להעיר את עיני בנינו. מה שיעשו אם דאגתנו ורצוננו לעזור, זה שלהם לא שייך אלינו.
היא מתעלמת מהערת הסב. צודקת ,לא כל מה שאבאמא אומרים נכון. מניסיון שנותיה היא מבינה שגם להם יש אישור לטעות.
הסבא המודאג שרואה שדבריו נופלים על אוזן ערלה. על דעת עצמו לוקח את הנכד לאבחון ראשוני.
בסידרה האם ההמומה מהחוצפה של אביה צועקת על הסב ,(אביה) "אתה חצוף איך אתה מעז?"
כן הסב בסיפור חצה את הקו הבנתי את זעקת האם. הילד שלה ! זכותה לא לראות את מה שהיא לא רוצה לראות ולראות כאשר תהיה בשלה לראות.
איך הוא מתערב ברגל גסה גם אם היא לא רוצה לשמוע? .זה שלה .היא לא ילדה קטנה שהאב מורה לה מה לעשות והיא צריכה להישמע לו.
היא בחורה מבוגרת עם ילד משלה. ואם לא עשתה עם זה דבר, זכותה! אין לסב יותר מה לעשות אפילו עם לדעתו יוכל להציל עולם.
זכותנו בתור סבים, לכעוס להעביר בקורת אבל עם עצמנו, למה? למה להוכיח, לנדנד ואפילו לעשות מעשים כמו שהסב הזה עושה? לוקח חרות בנושא הכל-כך רגיש הזה? הוא לא נותן לתחושות הוריו של הילד מקום.
הוא דואג !הוא פותר! אין לילד הורים? ואין להורים רגשות?
כן סבא ,סבתא .הלוואי ויכולנו להניח להם. כמו שבספר "הנביא" של ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן
הנביא אומר:"ילדיכם אינם ילדיכם
באים המה דרככם אך לא מכם
חיים עמכם אך אינם שיכים לכם
תנו לילדיכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם"
ג'ובראן מסביר: הגוף שלהם נמצא אולי בבתיכם אך לא הנשמה שלהם אין לכם בעלות על ילדכם. אתם רק הקשת ממנה נשלח החץ. כי הם העתיד ואתם העבר... ועוד לא אמרנו כלום על נכדים שבטח אין לנו זכות להגיד דבר.
וכמה קשה לנו שיעור זה :אנחנו יודעים הכל הינו ,חווינו, נצחנו, בואו תלמדו מהניסיון שלנו .כן הם ילמדו.......אך רק מהניסיון שלהם.
עם העצות שלנו אנחנו רק מקטינים אותם.ואולי אנחנו ממשיכים לתת עצות למרות שלא התבקשנו ככה נוכל להשאיר את המצב: אבא גדול, יודע הכל
ילד קט, אולי תלמד?
זה משאיר אותנו הורים לתמיד, צודקים תמיד ,יודעים הכל .מקום שהאדם מאוד אוהב להיות בו?
כשביתי התחתנה ונכנסה להריון הרגשתי שאני צריכה לתת לה את כל ניסיוני .כמובן שהזוג הצעיר בחר לעשות בדיוק מה שאמרתי להם רק להפך. הם היו נהנים לעמוד מולי לספר לי שצדקתי ועוד לפני שפציתי פה שניהם היו שואגים בצחוק ומחקים אותי: " אמרתי לכם".
ומאז למדתי לא התבקשת! אל תתני עצות!.
אלוהים עדי שאני מאד משתדלת ולפעמים שאני נשאלת: " מה לעשות?" אני עושה השלכה ואומרת "ומה זה וזה, אמר לך בעניין?". ולפעמים אני לא! אני פשוט משתלחת בהן בלי רחמים לזכותי יאמר שההשתלחויות נהיות יותר ויותר נדירות. ובטח, שילדה, כושלת. לא אומר לה "אמרתי לך."
כשהתבקשתי ומשתדלת רק כשהתבקשתי:
אזי בשיא העדינות אגיד מה אני חושבת ואז נסוגה, יודעת, שטוב או רע זה לא עניני. אלה החיים שלהם והם צריכים ללמוד לבד לא מדובר במוגבלים. הילדים שלנו בוגרים לכל דבר ועניין כמו שלא הייתי לוקחת לי חרות להיכנס לשכנים ולסדר את הסלון לפי טעמי כך כל פעם שאנחנו מפצירים בהם ( נו הלכת כבר לרופא? וכו') אנחנו לא נותנים להם אישור לגדול וללמוד.
.
אני חושבת על הקו העדין הזה בין יש לי ילד שאעשה בשבילו הכל לבין לילדי יש ילד ושם לא אעשה בשבילו?
.
חשבתי מתי הורה צריך להבין :אני יכול להגיד בעדינות את אשר אני חושב אבל לא לקחת את ההחלטה מילדי. רק הם יוכלו לדאוג לילדיהם רק הם צריכים לעשות את כל השגיאות .טוב – רע שלהם.
תפקידי בתור הורה סב הוא לתת את המרחב לטעות ואין פה הצלת נפשות אני עומדת ומחכה ליום פקודה.
את השיעור הזה היה מאוד קשה לתלמידי להבין הם תמיד הראו לי שאני לא אחראית. הם מתריעים שוב ושוב עד אין סוף, כדי שלא יקרה אסון.
ואני אמרת: הילד ילמד לבד ,הוא יודע מה אני חושבת בפעם הראשונה שאמרתי את דעתי. עכשיו אעמוד בצד אם יצטרכו לי אני אעזור.
בעולמי הם צריכים להיות קשובים לעצמם ואין לי כבר חרות להתערב בחייהם ולהפוך עולמות אפילו אם אני, צודקת.
תמיד תהיתי למה אנשים לא מרפים מילדיהם אולי כי הם פוחדים להתעסק עם השגיאות שלהם תמיד קל יותר לראות פגמים של אדם אחר מאשר את פגמיך.
וכשאני מתערבת יותר מידי בענייני ילדי אני שואלת את עצמי "את עניינייך סדרת? את כולם?"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה