סבא וסבתא אולי לפי האגדות צרכים לעזור תמיד.
נוח לא נוח, מתאים לא מתאים............הם תמיד צריכים להיות שם כדי להושיט עזרה.
הורה שלא יהיה נכון תמיד להושיט יד לכשיתבקש. נקרא אגואיסט, חושב רק, על עצמו.
הילדים הרבה פעמים חושבים שהורים ממשיכים לשרת אותם גם שבגרו, ולהם, זה טבעי ונכון. הם לא רואים אותנו, "כבעלי חיים",אנשי קרירה, אנשים עסוקים,ומרגישים נפלא: סוף, סוף השתחררנו מעול ילדנו,אלה כאנשים שנכונים לתת תמיד יד.
אני מדברת על מקרים שהילד ממש דורש את העזרה של הוריו לא רק מבקש בעדינות אולי אתם?.....
הרבה סבים וסבתות מאוד אוהבים לתת עזרה. אבל מה עם אלה שלא?
חברתי ספרה לי על ילדיה:
לבת ,יש חמה שעוד לא בקשת, היא כבר מתייצבת, מאחורי גבה הם קוראים לה "התאילנדית". נאמנה, מסורה, הכל בסדר בשבילה.היא מצהירה שאין לה חיים "הפילו עלי את הנכדים ואני בשמחה אעשה כל דבר."אין לה עסוקים רבים והנכדים זה עיסוק מקסים.
הבת אומרת שאם כל הנוחיות לפעמים זה מעיק. ובצחוק סיפרה שצריך לדאוג לחמתה לתעסוקה כל הזמן ומה לעשות היא מסתדרת נפלא ולא צריכה את "התאילנדית".
בנה בבעיה: חמותו לא מוכנה לנקוף אצבע.היא, מאד אוהבת את נכדיה כשעתיים בשבת אחה"צ.
מצלצלת כל יום להיות מעודכנת. ובזה תרמה את תרומתה לטובת הילדים והנכדים.
אני מאוד מעריכה דווקא את השנייה היא אומרת אני את תרומתי ,תרמתי. אני לא אוהבת פחות! אני מכונה לתת כך וכך. לא מעניין אותי מה אתם חושבים.או רוצים: זו אני! קבלו אותי!.
בניגוד למה שאתם חושבים היא יושבת בבית. אישה שמחה ועליזה שתמיד אוהבת לצחוק ולשמוח.אני מאוד מתחברת לזו הסבתא. יש לה את חייה וגם אם לפי ילדיה " היא לא עושה כלום, מה אכפת לה לעזור?". זה ענינה ורק ענינה.ולא בראש שלה להיות הפקק כל פעם שצריכים, תסתדרו לבד.
ואני מנסה לבוא בגישה אחרת- את הקרירה המפוארת של כנראה גמרתי.טיפסתי על כל הר שרציתי. טעמתי גם מזה וגם מזה. נהניתי מאד.
ילדי לא תמיד היו במקום הראשון ,והרבה פעמים שמעתי את המשפט "הקליינטים שלך יותר חשובים מאיתנו." לפעמים הם גם צדקו שנים הייתי מכורה לעולמי שגם היווה את הקרירה שלי. (אני לא מתנצלת, אבל אולי בעצם כן.)
טלפונים לתוך הלילה של אנשים במצוקה. קורסי ענק שנמשכו לתוך הלילה.
אני ידעתי(כאן מגיעה ההתנצלות) שבני משפחתי ישנים בבטחה מתחת לשמיכה החמה בטנם תמיד מלאה. לא כמו עשרות האנשים שפנו אלי בשעות לא תמיד נוחות.
אכן כן בנותיי נאלצו להסתדר, עם אמא שהקרירה שלה הייתה מעל לכל.
וכרגע שבעתי הכל מתנהל על מי מנוחות.
העבודה הטובענית שלי החלישה את גופי ופגעה בו ולכן הורדתי הילוך.
יש לי זמן פנוי וכשאני יכולה והם צריכות, אני מגיעה ועושה את עבודתי נאמנה.
האהבה שלי לנכדים לא יודעת גבולות ואני נהנת איתם.
שום דבר לא יברח, שום דבר לא דחוף. כשאני "און בורד" הם איתי, אני איתם.
הטלפון רק לשיחות מאוד חשובות. למדתי לשים את העבודה בצד.
ואני אישה טוטלית שכמוני מתמסרת לשני האגדות הקטנות שהם נכדי.
קשה לי להגיד לבנותיי לא .
לא כי לא נעים לי אלה כי אני רוצה להיות עוד ועוד עם הגמדים הקטנים האלה ולתת להם עוד ועוד ובדרך, זה גם פיצוי לבנותיי.
הנה זה קורה " אמא העסוקה הזאת" עוזבת הכל בשביל לשמור על פספוס חולה.
היא ."משוגעת" לדבריהן, על הילד וכך הן, מקבלות (אמנם לא במישרין) את האהבה שהיא שלהן דרך ילדהן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה