בתוך האוטובוס ישבה גם ביתי הקטנה. התינוקת. לא ראיתי אותה אך ידעתי שהיא שם .
עמדתי ולא זזתי מחכה עם כל ההורים שהאוטובוס יפליג לדרכו....
18 שנה היית איתי, רק שלי, בת זקונים ,יפה ומטופחת. ועכשיו את כבר לא רק שלי ,את שייכת לצה"ל.
היי רגע ! אני לא רוצה להתחלק אם איש בקטנה שלי. אל תיקחו לי אותה! שמרתי אותה בצמר-גפן עד היום אז באיזה רשות?
העץ שנשקף מהחלונות הכהים הסביר לחושי המשותקים :הסתימה לה תקופה ..
כל האמהות והאבות עמדו שם נרגשים .
כולם כמוני הרגישו איך החוט הזה שמחבר בין לב ההורה לבת הקטנה נמתח עד קצה היכולת. והנה עוד משיכה אחת אחרונה האוטובוס עם החלונות הכהים זז, והחוט נקרע! היא הקטנטונת כבר לא שלכם היא מועברת אחר כבוד ל..?
רגע , תנו לי עוד דקה. אני מסרבת להאמין שזה קורה ממש עכשיו:"מי יכסה אותה? מי ישמע את צעדיה טופפים במדרגות אחרי שהחנתה את האוטו הגדול ? והגברת ,באישון לילה נוחתת על המיטה בעייפות ענקית. רגע העדשות? מי ידאג שם להיגיינה?"
לא חשוב.
אלה רק מחשבות שלא רוצות להיפרד.
לא היה קל .חצי שנה אחרי גמר הלימודים היא הייתה בבית :בלגן,צעקות ,חברים בשעות שאנשים עובדים צריכים כבר לקום, שינה עד 5 אחרי הצהרים.
אבל הייתה לי שליטה יכולתי בכל רגע שדאגתי לצלצל ולדעת היכן נמצאת זאת שליבותינו עוד לא הופרדו.
ועכשיו הבית שקט סוף ,סוף.
אין רעש, אין טלפונים ,אין הררי כביסה ו.."אימא שוב את הולכת לשמור על הנכדים אני רוצה... "
שקט אין איש בבית. שקט בלבבי, אז למה הוא צורח?
למה אני מחכה שמישהו יפריע את השלווה?.
בת זקונים שלי, היא הגיעה עלינו כמתנה.הבת הקטנה שלי הייתה כבר בת 13.
חגגנו את ניצחוננו אחרי שנים רבות של צפייה. רווח לנו כי יעברו עוד שנים עד שנגדל את תסמונת "הקן המתרוקן".עד שנראה את האוטובוס כהה החלונות והחושים לוקח את אוצרנו האחרון.
אנחנו עוד מתרוצצים באסיפות הורים לעומת , חברינו ששרויים בזוגיות שלאחר ילדים ..
זה הרגיש לנו כצעירים לנצח.לא הרגשנו את השנים כי תמיד הייתה לנו ילדה קטנה בבית שהסעירה לנו את החיים.
נסיכה קסומה שחייתה את חייה לצידנו.
נתנו לה מרחב ענק. אנחנו עסוקים בקרירות שלנו ורק לעת ערב מתכנסים ביחד ונהנים אחד מהשני והיא?- היא, גדלה כבת יחידה ולכל מקום שהלכנו היא הייתה עמנו למעשה הינו שלישיה היא תמיד באה, איתנו יושבת באוטו מאחור.
צה"ל זה היה הכרחי?
כן זה היה הכרחי סופו של כל ילד לגדול . לפרוס כנפיים ולעוף. זה הגדילה של ההורה לשחרר, לתת לה ללכת. ולהבין שגם עם נרצה לעטוף כל הזמן לא נוכל. היא תצטרך לחיות בלעדינו ,היא תצטרך להוציא לעצמה את המהמורות מהדרך. אנחנו? "תפקידנו רק לנגב לה את הדמעות."
אגי ,מתוקונת, ילדונת שלי
את חדרך סדרתי את חוזרת עוד יומיים.
כביסה עשיתי שביומיים שאת בבית תוכלי ללבוש כל מה שאת רוצה.
כסף הכנתי שתפרגני לך חופש אחרי צבא ענקי של יומיים.
ואת ליבי ניילנתי, כדי שלא יפריע לך. את כבר גדולה יש לך מספיק דאגות משלך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה