"שבי" אמרתי למטופלת שנכנסה אלי בפעם הראשונה.
בחיוך רחב הורתי לה על הכסא האדום.
היא התיישבה כמו על ביצים. והחלה בוכה.רגע,רגע חשבתי לעצמי היא בוכה, ואני אפילו עוד לא אמרתי כלום.
"אבדתי את בני" היא זרקה לחלל החדר.
אני שאמונה על פתיחות מרעישות , מחכה בסבלנות להמשך. תמיד בלי להגיב כדי לתת לאדם את כל המקום שהוא צריך.
"את בטח תצחקי עלי". היא לא נתנה לי למחות והמשיכה מיד "הוא היה פג בן ששה חודשים 900 גרם ." הכיווץ בבטני לא נתן לי מנוח.
היא המשיכה "הוא חי כשבוע ואז נפטר. עברו כבר שלוש שנים יש לי כבר ילד נוסף" הדמעות שטפו את עיניה.
ואני, אני התאמצתי לא לבכות איתה....
גל חדש של ייאוש וכעס שטף אותה:
"אני לא מבינה למה אני לא מסוגלת לשכוח? למה אני לא יכולה להמשיך הלאה? זה יכול לקרות, לכל אחד, נכון?" בקשה אישור בעיני" אז מה קורה איתי?""מי שלח אותך?" זה כל מה שיכולתי להוציא מפי.
"אה ,שרה," הביטה בי האישה "היא אמרה שאת בטח תעזרי לי."
תודה שרה על השיעור הכואב הזה ,אך האם אני כבר מוכנה להתמודד?
ביתי ילדה תאומים 750 גרם משקלם אחד הוא נכדי האהוב ואחד.....
תראי אמרתי לה:" הכאב , החוסר, ובייחוד ההבטחה שלא קוימה תמיד יישארו כמו, פצע שמגליד לאיטו וכל משב קל ,שב ופוצע ומסיר את הגלד שבנינו בעמל רב."
שתיקה השתררה כדי שתעכל את הדברים.
ואני הרהרתי, שעדין , עם כל ההבנות שלי, כל פעם שאני רואה עגלת תאומים אני מסובבת את הראש לצד השני.
כמו שכותבת גודית ויורסט בספרה" החיים אבידות הכרחיות ויתורים גורליים"
" מרגע הלידה אנחנו מאבדים. אך אותו רע הכרחי הוא גם זה שמצמיח אותנו. האבדות הכרחיות לנו למען צמיחתנו. והן, עוזרות לנו להעמיק את ההתבוננות פנימה.
כדי להגיע לבגרות אמיתית וחוכמת חיים עשירה יותר."
הסברתי לה: כן ברור שאם יכולנו ,לא הינו בוחרים זאת.
וטוב לנו להאמין שהמקרה בחר בנו. שהכל קורה באופן רנדומאלי.
אני מאמינה שמקרה קשה כזה בונה בנו רובד שלא היה נבנה אם לא...
ואולי היה מקרה קשה אחר, והרובד הוא התהליך, והוא הצורך ולא המקרים.
נסי לדמיין זאת:אנו נוסעים במסלול מסודר. אין מקריות יש תחנות שבהם נצטרך לרדת או לעלות. גם אם פספסנו נעשה זאת בפעם אחרת אי אפשר להתחמק. האישיות הרוחנית שלנו צריכה להגיע לרמה מסוימת. לפתח את הפוטנציאל שלה כמה שאפשר.
והאלוהים יספק לה את חומרי הלימוד.
היא נעלמה לתוך אפלולית הלילה ואני הלכתי לקרוא שוב את זעקת הכאב שלי באותה שבת שכנראה לא תשכך לעולם:
נכד ראשון שלי
מלאך צחור כנפיים
רק ימים מועטים הספיקו לך לחיות עמנו
הבנת והחלטתה שלעולם הזה אתה לא בא.
יותר מידי מחטים, כאב, וסבל מיותר ואתה מלאכוני, קט, קטון עפת לך לשמים.
השארת אחריך זוג הורים המומים מכאב ומצער. משפחה ענפה סבים וסבתות דודים ודודות שרק ציפו לך, רק יחלו לך.
עוף לך זעירוני אל שמי התכלת.
ושם אחוז בכנף גלימתם של השרפים, מרוט את כנפי המלאכים, חפש את מלאכי השרת גבריאל, מיכאל,רפאל הסתכל בעיניה של שכינת אל.
עלה במרומי מדרגות הזהב אל היושב במרומים.
והזכר לכולם שהשארת כאן אח תאום ושהם הנכבדים יפסיקו מכל עיסוקם וירדו לכאן לשמור על אחיך.
ואחר כך נוח לך נכדי הקט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה