ריחות תמיד מעלים בי זיכרונות..
גשם של לילה טפטף לו ועכשיו אמצע סתיו קריר.
ריח קלמנטינות נישא באוויר.
. הוא מזכיר לי...
המכונית שלנו עוצרת במגרש החניה הגדול שכמעט שומם.ילדה קטנה בת שנה וקצת יוצאת מהאוטו. רגליה הקטנות דורכות על האספלט השחור הרטוב מגשם הריח מכה באפה הקטן.הכל חדש לה, קורה לה בפעם הראשונה.
והיא נרגשת,אנחנו נרגשים איתה. כל הורה מחזיק ביד קטנה.
עומדים, לפני חנות גדולה של בגדים.
הגשם בא האיכרים שמחים ואנחנו, צריכים לקנות לזאטוטה, בגדי חורף.
המוכרות,מעמידות את הקטנה על שולחן ואנחנו מפשיטים ומלבישים בגדים חדשים .
כל בגד חמוד ונפלא על הקטנה. הערמה נערמת לה.המוכרות מציעות עוד ועוד,בגדים.
ולבסוף שולפת אחת המוכרת, מכנס מקסים, עם טלאים "זה כל כך יפה" היא משדלת ומוסיפה את שורת המחץ "קבלנו את זה רק אתמול".
לא ! לא ,את הטלאים אני אומרת.
כולם מסתכלים משתוממים המכנס אכן יפה.
ריח קלמנטינה נישא באוויר אחת המוכרות קלפה לה וכיבדה את הקטנה.
לא את הטלאים אני ממלמלת.
אני נזכרת בימים אחרים אני ילדה קטנה בקיבוץ.
המטפלות קוראות לי: "תורך למדוד בגדי חורף" אני נרגשת בדיוק כמו קטנתי עכשיו.
אני אוהבת בגדים חדשים. שקי ענק ניצבים בחדר האוכל של הכיתה.
ושקי שלי עם שמי,עומד ראשון. הן, המטפלות מפשפשות בשק ומוציאות את בגדי משנה שעברה.
" מה זה איך צמחת כל כך?"." הכל חדש!" פוסקת המטפלת הראשית.
ואני מתפללת רק שהיה חדש כמעט בלי תלאים .
הבגדים בקיבוץ אז עברו מילד לילד ותקנו פעם אחרי פעם.
כמו בשיר על המעיל "זהב פרווים" .של קטיה מולודובסקה.הילדים היו שרים, בזמן, מדידת הבגדים "והיתר חור מול חור תקבלו לפי התור".
מכנס השבת שאני מגרילה בלי טלאי! אפילו לא אחד אני ברת מזל .
"איתך גמרנו,לכי לשחק" אומרת לי המטפלת.שקולפת לה קלמנטינה שנשארה מארוחת הצהרים.
"לא עם טלאים" אני אומרת ואוספת את הקטנה בזרועותיי.
שמתם לב שריח הקלמנטינות החריף הזה גורם לדמעות?
-החורף השנה מסרב לבוא.
אך ביום הראשון שמתחיל להיות קריר אני אוספת במכוניתי את ביתי " צריך לקנות לקטן קלמנטינות... אה סליחה בגדי חורף."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה