בנות ה50 + הולכות לאיבוד.

לפעמיים נמאס לנו מהעבודה שלנו, שנים על שנים עבדנו בה התמחנו , אבל די! לפעמיים פיטרו או צימצמו אותנו לפעמיים..

הרבה חברות ותלמידות שלי בנות 50, 60 פתאום נשארות ללא עבודה.
רבקה הסבירה לי ככה:הילדים פרחו מהקן,העבודה שבה הייתי סמנכלית ,אחראית ל200 איש , נמאסה עלי.
יום אחד,קמתי והתפטרתי.

היום  אני יושבת כבר שנה בבית שולחת קורות חיים ולא חוזרים אלי. גם אנשים מהברנז'ה שלי שיודעים

 איזה תותח אני , מנסים לעזור לי אך ללא הואיל.

מיכל חברתי 25 שנה בתחום האלטרנטיבי מצלצלת אלי "אפשר לבוא לכוס קפה?"" מיכל זאת את?" אני שואלת" כן "

היא עונה וקולה חמוץ משהוא. לא יודעת למה אבל לאט, לאט  נגמרים לי האנשים .
רק כדי לסבר את האוזן : כדי לקבוע עם מיכל העסוקה כל-כך, צריך היה לזמן, תאריך לשנה הבאה.

כרגע מיכל פנויה בהרבה משעות היום יש מעונינים?

נירה אומנית הויטרז': יצרותיה מקשטות את ביתי.והיא כרגע מקבלת עבודות בטיפין, טיפין.

 למרות שפרסמה עצמה בכל אינרנט אפשרי. ומי לא ירצה עבודה שלה בביתו?

בנות ה50 + יוצאות ממעגל העבודה ולא מסוגלות לחזור.

הן הכוח הכי מוכשר שיש.והן הכוח הגדול והשקט של העולם :אין ילדים , אין יותר מה לבלוע (כבר בלעו את כל העולם ואישתו) .אין יותר לרוץ ככלב סביב זנבו,הן יודעות מה הן רוצות ויודעות מקצועית אך להשיג. הן הכי נכונות ,הכי נאמנות , נגישות ומקצועיות--- והן יושבות בבית כוח ענקי שכזה.

כי כאשר אישה שכזאת שולחת קורות חיים הצג אצל דורש העבודה מהבהב 55, 58 .לא צועק הצג והוא מניח את קורות החיים הצידה. אולי עם יתמזל המזל, רק יפטיר לעצמו מבוגרת מדי...

מתי מישהו יתעורר ויבין שהן כוח העבודה המושלם?

המון סבלנות המון ידע. אני רוצה לראות מי הולך לרופא צעיר? כי כאן אנחנו מחפשים מישהו בוגר עם נסיון. אז למה לא אישה עם נסיון, אמפטיה ,אין 100 דברים על הראש כמו לצעירות.

הן כבר לא צריכות גם לעבוד, גם ללמוד, גם לגדל ילדים וגם לבלוע את החיים.

הן יושבות בבית , בבית קפה עם חברות .כל הכוח האדיר הזה איזה ביזבוז.


לדאבוני אני לא אוכל למצוא לכן עבודה  אך חשבתי על רשת חברתית:

שבה נוכל לדאוג לעצמנו, להדריך את עצמנו יש לנו כל-כך הרבה ידע ויכולות שמישהי תרים את הכפפה ותעשה רשת חברתית רק לנשים בנות 50+ שיוכלו לעזור אחת לשניה, לארגן דברים ביחד לעשות ברטרים.

הנשים 50+ הן משאב מדהים של ידע, קשרים ורצון לעזור. הן אלופות היכן כדי לקנות ומה כדי. היכן לבלות, ומה סתם בזבוז זמן.

אופת העוגות תאפה לפסיכולוגית שאותה היא צריכה.
עורכת הדין תקבל טיפול מהקוסמטיקאית וכך הלאה.

אנחנו כוח עם רק נבין זאת הסתכלו על קבוצות הרכישה איזה כוח הם גיסו?

גם הגיל המפואר הזה יכול  לעשות זאת!   כי רק עכשיו אנחנו במלוא כוחנו השכלי והמנטלי.

מישהי?     אי שם  ?ברחבי האינטרנט הרימי את הכפפה?

אני , נירה ,מיכל מוכנות לעזור לך. אנחנו צריכות אחת טובה באירגון!

בת הזקונים

האוטובוס עמד. חלונות שחורים, שממנו ניבטו בנות השמונה עשרה. העץ הגזום בלשכת החיול נשקף על החלונות הכהים. בהייתי בו כמשותקת.

 בתוך האוטובוס ישבה גם ביתי הקטנה. התינוקת. לא ראיתי אותה אך ידעתי שהיא שם .

עמדתי ולא זזתי מחכה עם כל ההורים שהאוטובוס יפליג לדרכו....

18 שנה היית איתי, רק שלי, בת זקונים ,יפה ומטופחת. ועכשיו את כבר לא רק שלי ,את שייכת לצה"ל.

היי רגע ! אני לא רוצה להתחלק אם איש בקטנה שלי. אל תיקחו לי אותה! שמרתי אותה בצמר-גפן עד היום אז באיזה רשות?

העץ שנשקף מהחלונות הכהים הסביר לחושי המשותקים :הסתימה לה תקופה ..

כל האמהות והאבות עמדו שם נרגשים .

כולם כמוני הרגישו איך החוט הזה שמחבר בין לב ההורה לבת הקטנה נמתח עד קצה היכולת. והנה עוד משיכה אחת אחרונה האוטובוס עם החלונות הכהים זז, והחוט נקרע! היא הקטנטונת כבר לא שלכם היא מועברת אחר כבוד ל..?

רגע , תנו לי עוד דקה. אני מסרבת להאמין שזה קורה ממש עכשיו:"מי יכסה אותה? מי ישמע את צעדיה טופפים במדרגות אחרי שהחנתה את האוטו הגדול ? והגברת ,באישון לילה נוחתת על המיטה בעייפות ענקית. רגע העדשות? מי ידאג שם להיגיינה?"

לא חשוב.

 אלה רק מחשבות שלא רוצות להיפרד.

לא היה קל .חצי שנה אחרי גמר הלימודים היא הייתה בבית :בלגן,צעקות ,חברים בשעות שאנשים עובדים צריכים כבר לקום, שינה עד 5 אחרי הצהרים.

 אבל הייתה לי שליטה יכולתי בכל רגע שדאגתי לצלצל ולדעת היכן נמצאת זאת שליבותינו עוד לא הופרדו.

ועכשיו הבית שקט סוף ,סוף.

 אין רעש, אין טלפונים ,אין הררי כביסה ו.."אימא שוב את הולכת לשמור על הנכדים אני רוצה... "

שקט אין איש בבית. שקט בלבבי, אז למה הוא צורח?

 למה אני מחכה שמישהו יפריע את השלווה?.

בת זקונים שלי, היא הגיעה עלינו כמתנה.הבת הקטנה שלי הייתה כבר בת 13.

חגגנו את ניצחוננו אחרי שנים רבות של צפייה. רווח לנו כי יעברו עוד שנים עד שנגדל את תסמונת "הקן המתרוקן".עד שנראה את האוטובוס כהה החלונות והחושים לוקח את אוצרנו האחרון.

אנחנו עוד מתרוצצים באסיפות הורים לעומת , חברינו ששרויים בזוגיות שלאחר ילדים ..

 זה הרגיש לנו כצעירים לנצח.לא הרגשנו את השנים כי תמיד הייתה לנו ילדה קטנה בבית שהסעירה לנו את החיים.

נסיכה קסומה שחייתה את חייה לצידנו.

 נתנו לה מרחב ענק. אנחנו עסוקים בקרירות שלנו ורק לעת ערב מתכנסים ביחד ונהנים אחד מהשני והיא?- היא, גדלה כבת יחידה ולכל מקום שהלכנו היא הייתה עמנו למעשה הינו שלישיה היא תמיד באה, איתנו יושבת באוטו מאחור.

צה"ל זה היה הכרחי?

כן זה היה הכרחי סופו של כל ילד לגדול . לפרוס כנפיים ולעוף. זה הגדילה של ההורה לשחרר, לתת לה ללכת. ולהבין שגם עם נרצה לעטוף כל הזמן לא נוכל. היא תצטרך לחיות בלעדינו ,היא תצטרך להוציא לעצמה את המהמורות מהדרך. אנחנו? "תפקידנו רק לנגב לה את הדמעות."

אגי ,מתוקונת, ילדונת שלי

את חדרך סדרתי את חוזרת עוד יומיים.

כביסה עשיתי שביומיים שאת בבית תוכלי ללבוש כל מה שאת רוצה.

כסף הכנתי שתפרגני לך חופש אחרי צבא ענקי של יומיים.

ואת ליבי ניילנתי, כדי שלא יפריע לך. את כבר גדולה יש לך מספיק דאגות משלך.

סבתא ישנה עם בצל

בתור אשת רוח אני מקבלת במייל ובשיחות עם קולגות הרבה טיפים לחיים טובים יותר.

 חלקם ודווקא המוצלחים שבהם נראים כאמונות טפלות לחלוטין.

אחת מהן הייתה "כנגד כל מחלות החורף שימי בצל כמו שהוא על השידה ליד מיטתך."

 מה  כבר יכול להיות חשבתי לעצמי : אם לא יעזור לפחות לא יזיק .

ואם הבטיחו לי בצל לוכד וירוסי שפעת ושאר חולירע, זה נראה לי, הגיוני בדיוק כמו לוכד החלומות האינדיאני (ותאמינו לי ניסיתי!)

אז סבתולי ששמעה הרבה וניסתה המון וכרגיל מקריבה את גופה "למדע" לצורך ושלא לצורך.

גם הפעם נתנה את הבצל בקערת זכוכית והניחה על השידה ליד מיטתה.

ועכשיו ידידי נתאר את השידה אז אין שידה או שיש, רק לא רואים אותה ,כי כולה מכוסה: בספרים, מאמרים שאני רוצה לקרוא, ספרים שקבלתי וצריך להחזיר מהר ככה שחלקם פתוחים  אבני קוורץ דפים ועפרונות, בקבוקים של תמציות שונות שרקחתי לי, משחות שצריך לשים, 2 שעונים אחד ללילה ואחד לא עובד ועוד כהנה וכהנה ובאמצע יש את הבצל בתוך קערית זכוכית.

מה נאמר ומה נדבר גן עדן לתינוק בן שנה , שאמא שלו משדלת אותו לחטוף תנומת צהרים ומנסה בכל כוחה להשכיב אותו במיטה הגדולה של סבא וסבתא .

 נו באמת מי יכול לישון? שהשידה קורצת לו בשלל בקבוקיה הקטנים והגדולים: ממטוטלת מקוורץ ועד אלף דברים שמטריפים את ראשו הקטן והעייף.

 הבנות שלי לעולם לא יתרגלו לשיגעונות שלי כמו שהן קוראות לאמונותיי המוצקות ביותר

וכאן מתחיל הצחוקים: 1 אמא בתנוחות שידול שונות 1 דודה לפני גיוס 1 סרבן קטן..

האימא של התינוק כועסת עכשיו: על השידה המגרה הזאת ועל "הטיזינג" לפעוט שלה שכרגע משתחל מידיה כי כל חפצו הוא רק להגיע לדברים הנוצצים על השידה.

 הוא בועט ומתפתל ואמו מרגיזה אחת, לא נותנת לו לגעת בבקבוקים הקטנים האלה. למה לא באמת?

כי, לדבריה, עם הוא ישפוך את אחד השיקויים  על עצמו הוא יהפוך לצפרדע.

 נו באמת עם הייתי יכולה לעשות זאת, הייתי שופכת על עצמי את התרופה ובתור צפרדע הייתי קופצת לגינה ומחכה עד שילכו הביתה.

ואם הנכד במילא לא ישן קוראים לאחות שגרה בבית ביטנה תמיד מלאה על אמא. ומתחילים למנות את

דברים על השידה: ספר, בקבוק קטן,משחה ובצל. שתיהן צורחות ביחד לקול צחוקו של התינוק.

ושוב ספר, מטוטלת, שעון ו.. התינוק כבר נמתח מהנאה כי הוא יודע ששוב שתיהן תצרחנה ...בצל.

הצחוק מתפוצץ בחדר, התינוק נקרע מצחוק מצביע על השידה כדי שהן תמשכנה במשחק החדש והוא ינצל " מלשם ראש ולישון."

הוא לא מבין את המילה בצל אבל שיגיע זמנו וילך לגן והילדים בגן יגידו פיפי, קקי ויתפוצצו מצחוק הוא יוסיף "בצל" והפעוטות  לא יבינו למה הוא נקרע מצחוק ולמה להגיד בצל?.

 ולי לא אכפת ...ספר שלם קראתי שצחוק בריא ומשחרר .מבריא אנשים מדיכאון וגם ממחלות. הנה שוב אמונה שלי אז מה סבתא מאמינה!.לא רוצות בצל לבריאות? אז שיצחקו לבריאות!.

לידע כללי: ביתי היא רואת חשבון ומשפטנית. היא מאוד חשובה לפחות בעיני אמא שלה. ועסוקה כל היום ומה לדעתכם שלחה לי יפתי במייל?

מאמר ענקי שהסביר את יתרונות הבצל כלוחם נגד מחלות החורף הקשות ביותר.

אז בפעם הבאה שאתן צורחות בצל לכל תרועות סרבן השינה נא לצעוק גם " אמא צדקה".

באותו שמחה וצחוק.

בשבילי רק הרגלים קבועים

אתה מלאך שלי באתה מהגן. בחוץ שמעתי את דיבורך המתוק ואני כל- כך שמחה לבואך יצאתי מהבית והתיישבתי ברום המדרגות לחכות לך.

אתה שרגיל להיכנס לביתי ולמצוא אותי במטבח מתקינה לך ארוחה או מסדרת בסלון את מזרוני המשחק שלך.לא הבנת מה פתאום סבתא בחוץ על המדרגות? " זה לא לפי התקן", בטח חשבת לעצמך ,אילו יכולת לחשוב מחשבה כה מורכבת.

ילדים רכים אוהבים סדר קבוע, ורצוי לא להפתיע אותם .את זה למדתי הפעם.

אתה פשוט חלפת על פני לא שועה לחנחוני ,נכנסת לבית ורק אז התרצת ,והתחלנו בסדר הקבוע שלך: אני שמחה לבואך אוספת אותך לזרועותיי  ואתה מתמסר לידי המחבקות ולפי המנשק וקורא קריאות התפעלות. זה הרגע ולא שנייה לפני,כעת  מגיע תורך לקחת את המושכות מעכשיו אתה זה שמוליך את הדברים.

 ראשונה פותחים את הסירים על הכריים לראות עם טעים. ואחר כך פריי סטייל לפעמים הבלונים במגירה לפעמים יוצאים מיד למרפסת לראות את שלום חיות הקרמיקה הקטנות, בחוץ.

היום אמרת לי ממרום שתי שנותיך:" אבל גברת סבתא, יש סדר ומי את שתקלקלי את הסדר."

אני שהרגלים קבועים, זה לא" כוס התה שלי", ורוצה כל הזמן לחדש ולעניין. אני שלכבוד הולדת בנותיי .התגמשתי וניסיתי לעשות סדר יום קבוע. יום רודף יום ואנו יודעות את  סידור היום כולו .מתי מקלחת, מתי לישון.מה ששותפי קורא " שגרה מתוקה ".

אני לא תמיד עמדתי בזה, באמצע השגרה, צץ פתאום דבר אחר מפתיע וכמובן לא שגרתי תוצרת מוחה הקודח של אמא. וסדר היום הנוקשה היה נטרף באחת.

כשגדלו הבנות הן, סדרו לעצמן "קבוע באבוע." הן הכי שגרתיות שיש  סדר, ניקיון הכל מאורגן ומסודר לפעמים עד אובססיה . הכל נחתם מזמן וידוע מראש ורק אני אישיות לא בוגרת שכמוני למדה את נכדי האהובים לשחק עם הכדורים בפוללושה  שזה משחק מאוד בוגר לוקחים את הכדורים את כל ה100 וזורקים לאוויר עם הידיים והרגלים כמובן שהחדר נראה כמו אחרי פוגרום אך זה שווה לי חיוך של גוזל.

O.K  אני מבינה שטוב. שהן" קבוע ברבוע"..

בבית שאין בו  סדר הילד נותר מבולבל "חיים בהפתעה "לא מתאימים לצמיחה תקינה זה היה קהלת ? שאמר "עת לכל דבר" .

שגרה נותנת לנו שקט נפשי, כי הפחד הכי גדול שלנו הוא משינוי. מהלא ידוע. שיש שגרה ויודעים כל שעה מה קורה השקט הנפשי יכול להזדחל לו פנימה.כמו שאמרה לי פסיכולוגית על חיים ללא סדר :"הפתעות לילדים רק ביום הולדת"

אפילו אני כוכבת הפוללושה -כשמגיע אלי ילד או אדם בוגר שמשהוא נטרף בחייו אני  קודם כל עושה לו סדר יום . הסדר נותן לו מיד את השקט שהצטרך לו.ומשם קל לו כבר יותר לטפל בבעיה.

בחיפושי אחרי סדר ספרה לי מורה למתמטיקה שילדים שאין סדר בחייהם חלשים במתמטיקה . היא הסבירה שמתמטיקה זה סדר ואת זה צריך ללמוד קודם כל בבית..( אני לא יודעת, בקיבוץ שלי היה סדר ייקי ואני חלשה בחשבון, למתמטיקה אפילו לא הגעתי.).

שנמשיך?

 שתי בנותיי, עזבו מזמן את הבית. האחרונה גדלה ואני התפניתי לתחביבי זה שנים ..."יאלה בלגן".

 אין יום שדומה לקודם ,אין רגילות, אין שגרה .בעצם היומן שלי מכתיב לי זמנים והשאר מה שבא.

 אין לי ימי כביסה או ניקיון אין לי כלום מסודר. אייני יודעת איפה אני היום, והיכן אני מחר.

 כל רגע סידור העבודה שלי יכול להשתנות. לפעמים צריך לקבל מישהו דחוף .אני מתנצלת בפני הבת שהבטחתי לה והולכת לטפל. לפעמים מתבטל לי ואני קופצת פתאום. אין סדר, אין יום קבוע ,כמו אצל אנשים רגילים.

אבל מלאכי הקטן רוצה סדר וסדר יקבל:

אני מבטיחה לא לחכות יותר על המדרגות ,אלה, להמתין בבית בסבלנות לבואך.

אני מבטיחה, לעשות את הטקס הקבוע בכניסה.

אני מבטיחה סיר או יותר על הכריים.

אני מבטיחה וזה קל לי לאהוב אותך לעד.

משקפיים עגולים לי על קצה הסבתא.

כן, אני לא צעירה ואני מרכיבה משקפי קריאה כבר מגיל45.

אבל פתאום גילה לי האופטומטריסט שיש לי גם קצת ירידה בראיה מרחוק,וגולת הכותרת גם למחשב שזה דבר אחר לגמרי מקריאה .

לפי דברי הגאון אני כנראה לא רואה  כלום .מעניין עד עכשיו הסתדרתי יופי קצת לא נוח עם המחשב אז מה?

אז... עשו לסבתא מערוף וקנו לה משקפיים ביפוקל שזה גם וגם וגם אני מקווה שלא שכחתי גם אחד בדרך.

אני מרכיבה עכשיו את הביפוקל שלי והפתעה אני לא רואה כלום לא קריאה לא מחשב ומרחוק... נו הגם וגם הזה צריך להתרגל אליו.

אני כותבת במחשב והכל מסתחרר לי הו' הופכת ל-ן'. ה',ח' נראים אותו דבר .

ולקרוא מה כתבתי בכלל צריך לכווץ את העין . מה שאני קוראת "שכלול אחורה" רציתי להתקדם ועכשיו נפלא לא רואה כלום.

יש דברים שהקדמה הורסת למשל: הילדים גמרו לדבר הכל התכתבות .איך אני יכולה לדעת מה אתה מרגיש באמת אם אני מזמינה אותך לקפה ואתה אומר "טוב עם יסתדר לי ."? כשאני רואה פנים אני מבינה לפי ההבעה: "איזה יסתדר לי ,נראה לך שיש לי חשק?". אני מבינה מיד" טוב פעם אחרת" אני יכולה להגיד ולצאת מזה בכבוד.

 ואולי מבט פניך אומר: " יופי במילא אין לי מה לעשות רק רציתי לשחק "הארט טו גאט"" ( קשה להשגה כדי לשמור על כבודי) ואני יכולה להציע בשמחה " אז בו ננצל את זה גם להתפרעות על עוגה."

סימוס לא נותן תחושות ,לא מראה את הבעות הפנים. שזה חשוב מאוד לתקשורת בין אישית . תראה לי את פניך ואני אדע למה אתה מתכון סימסת "טוב אם הכל יסתדר לי " ואני מפנה את המקום בשבילך שיהיה לי זמן להיפגש איתך.ואתה חשבת על האופציה הראשונה " נראה לך" שעה אחרי שאני מחכה לך אני מסמסת" בא ?"ואתה שלא התכוונת ושכחת, מתנצל וממציא משהו כדי לפיס אותי. ואולי הפוך אני החלטתי ביני לבן עצמי "טוב הברנש לא יגיע." עסוקה כבר בתוכניות אחרות ופתאום אתה מתייצב ומחרב לי את התוכניות    "שכלול אחורה ".

לא רואה כלום.

ואולי זה טוב... הפנים של כולם יפות יותר חלקות יותר אין קמטים.

 אוי סבא לא ראיתי איך הזקנת !מאיפה הקמטוטים האלה צמחו עכשיו? לפני רגע הם לא היו. ומה זאת השומה הזאת ? אני נרגשת .

אולי עדיף בלי משקפים שום קמט לא הופך חד והפנים שכבר עייפו משנים נראות צעירות זה רק המשקפיים שהפכו את הפנים שמסתכלות בי במראה לזקנות.

אני אזרוק את המשקפיים וכולם להפסיק לראות טוב.

אתם רואים? כבר אני ניראת טוב יותר.

שבת שמשית לבד

הילדים התנדפו בשבת הקסומה הזאת. אספו את צאצאיהם ונתנו לנו חופש.

הידד! קראתי לעבר ערמת הגיהוץ היום בקרב ,את המפסידה.

אז מה יש לי? שמש חמימה בסוף דצמבר קיצי. בשר שמחכה לטיגון. תפוחי אדמה גם כן... אוף אמרתי לסבא.

 בואי ניסע הוא אמר במבט ממזרי לאן? לא רחוק אנחנו מבוגרים- לזיכרון- יעקוב.

היה נפלא!!!

 באוטו דברנו דברים של סבא וסבתא או בקיצור איך טורפים את החיים.

אני ספרתי על האתר שאני פותחת ועל עוד 100 תוכניות שמתרקמות לי בראש הוא כרגיל הקשיב לסבא הזה יש תוכנית אחת בלבד! " תוכנית על"  והיא איך, לעבור את היום. ובסוף היום לשאול:" הכל בסדר? אני הולך לישון."

אני כמובן עובדת על 30 דברים ביחד חלק יוצא חלק לא, אני לא מתעכבת .אני כבר ב30 הבאים.

איפה הינו? שמש, מכונית ולזיכרון.

הסבא האופטימי אמר ששבת שמשית בזיכרון תהיה מפוצצת חניה? אוכל? תשכחי.

אני "קורס בנסים" לא התרגשתי הייתי עסוקה בלחלום . חופש כזה בלי ייסורי מצפון, בלי להיות חולה?

כמובן שאלוהים מלמעלה צחק אלינו, מצאנו מיד חניה על "הצנטרום של הפילה."

אני אוהבת את החנויות בזיכרון עם כל הפיצפקס הקטנים. רק צריך להיזהר לא להפיל ולשבור איזה מזל שאין לי עכשיו, נכד שלוח ידיים.

 השארתי את סבא להתחרדן בשמש ואני הולכת מחנות לחנות כבר בראשונה ראיתי ...אותם. סבא וסבתא נשרכים אחרי הילדים, נכדים .שאלתי את עצמי עם אני מקנאה?

לא עניתי מיד לעצמי והתמתחתי לי בהנאה. ראיתי שוב סבתא מנסה להרגיע פעוט, האם בוחרת משהוא בחנות והיא מנסה להשתלט על הזאטוט. למראה פניה חייכתי בסיפוק אנחנו "באוף" בוחרים את יום השמש הזה וכובשים אותו לגמרי לעצמנו.

 זה נפלא שיש את הנכדים המתוקים האלה את רוצה מהם עוד ועוד.

אך אולי שבת בלעדיהם נפלאה יותר? .מין חרות מתוקה השתלטה באוויר לא ראיתי יותר את מה שלא רציתי לראות. התיישבנו במסעדה יקרה . הזמנו לאיטנו אכלנו נפלא חייכנו בהנאה.אין נכדון שמשליך אוכל לרצפה אין להסתובב עם ידיים עמוסות  בנכד אחר  רק כדי להעסיק אותו.

 ל ב ד!

לקחתי את ידו  של שותפי לחיים     איזה יום נישואים נהדר יצא לנו במקרה.

איש לא חגג לנו היה נפלא! לא מתנות! לא תזמורות ! היה נפלא! 35 שנה אנחנו ביחד הקמנו דור מדהים שעסוק כרגע בעצמו ולא זוכר שלהוריו יש יום נישואין.

 הלא עם לא הינו מתחתנים אתם לא הייתן עסוקות ובכלל.

 היי היי טוב לי כך בשמש חורפית זאת ...עם סבא לבד.

 יום נישואין קסום.

פלפלים צהובים.

הסדרה החדשה הציבה בפני דילמה חדשה ולא לא האוטיזם.

למי שלא ראה אתאר בקצרה: הסיפור מספר על משפחה עם ילד אוטיסט לא מאובחן. הסבא שמאוד מודאג מנסה להגיד לאם שהיא גם ביתו שמשהו לא בסדר עם הילד. עד כאן הכל בסדר: חובתנו כסבים להעיר את עיני בנינו. מה שיעשו אם דאגתנו ורצוננו לעזור, זה שלהם לא שייך אלינו.

 היא מתעלמת  מהערת הסב. צודקת ,לא כל מה שאבאמא אומרים נכון. מניסיון שנותיה היא מבינה שגם להם יש אישור לטעות.

הסבא המודאג שרואה שדבריו נופלים על אוזן ערלה. על דעת עצמו לוקח את הנכד לאבחון ראשוני.

 בסידרה האם ההמומה מהחוצפה של אביה צועקת על הסב ,(אביה) "אתה חצוף איך אתה מעז?"

 כן הסב בסיפור חצה את הקו הבנתי את זעקת האם. הילד שלה ! זכותה לא לראות את מה שהיא לא רוצה לראות ולראות כאשר תהיה בשלה לראות.

 איך הוא מתערב ברגל גסה גם אם היא לא רוצה לשמוע? .זה שלה .היא לא ילדה קטנה שהאב מורה לה מה לעשות והיא צריכה להישמע לו.

 היא בחורה מבוגרת עם ילד משלה. ואם לא עשתה עם  זה דבר, זכותה! אין לסב יותר מה לעשות אפילו עם לדעתו יוכל להציל עולם.

 זכותנו בתור סבים, לכעוס להעביר בקורת  אבל עם עצמנו, למה?    למה להוכיח, לנדנד ואפילו לעשות מעשים כמו שהסב הזה עושה? לוקח  חרות בנושא הכל-כך רגיש הזה? הוא לא נותן לתחושות הוריו של הילד מקום.

 הוא דואג !הוא פותר! אין לילד הורים? ואין להורים רגשות?

כן סבא ,סבתא .הלוואי ויכולנו להניח להם. כמו שבספר "הנביא" של ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן

 הנביא אומר:"ילדיכם אינם ילדיכם

                  באים המה דרככם אך לא מכם

                  חיים עמכם אך אינם שיכים לכם

                 תנו לילדיכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם"

ג'ובראן מסביר: הגוף שלהם נמצא אולי בבתיכם אך לא הנשמה שלהם אין לכם בעלות על ילדכם. אתם רק הקשת ממנה נשלח החץ. כי הם העתיד ואתם העבר... ועוד לא אמרנו כלום על נכדים שבטח אין לנו זכות להגיד דבר.

וכמה קשה לנו שיעור זה :אנחנו יודעים הכל הינו ,חווינו, נצחנו, בואו תלמדו מהניסיון שלנו .כן הם ילמדו.......אך רק מהניסיון שלהם.

 עם העצות שלנו אנחנו רק מקטינים אותם.ואולי אנחנו ממשיכים לתת עצות למרות שלא התבקשנו ככה נוכל להשאיר את המצב: אבא גדול, יודע הכל

                                 ילד קט, אולי תלמד?

זה משאיר אותנו הורים לתמיד, צודקים תמיד ,יודעים הכל .מקום שהאדם מאוד אוהב להיות בו?

כשביתי התחתנה ונכנסה להריון הרגשתי שאני צריכה לתת לה את כל ניסיוני .כמובן שהזוג הצעיר בחר לעשות בדיוק מה שאמרתי להם רק להפך. הם היו נהנים לעמוד מולי לספר לי שצדקתי ועוד לפני שפציתי פה שניהם היו שואגים בצחוק ומחקים אותי:  " אמרתי לכם".

 ומאז למדתי לא התבקשת! אל תתני עצות!.

אלוהים עדי שאני מאד משתדלת ולפעמים שאני נשאלת: " מה לעשות?" אני עושה השלכה ואומרת "ומה זה וזה, אמר לך בעניין?". ולפעמים אני לא! אני פשוט משתלחת בהן בלי רחמים לזכותי יאמר שההשתלחויות נהיות יותר ויותר נדירות. ובטח, שילדה,  כושלת. לא אומר לה "אמרתי לך."

כשהתבקשתי ומשתדלת רק כשהתבקשתי:

 אזי בשיא העדינות אגיד מה אני חושבת ואז נסוגה, יודעת, שטוב או רע זה לא עניני. אלה החיים שלהם והם צריכים ללמוד לבד לא מדובר במוגבלים. הילדים שלנו בוגרים לכל דבר ועניין כמו שלא הייתי לוקחת לי חרות להיכנס לשכנים ולסדר את הסלון לפי טעמי כך כל פעם שאנחנו מפצירים בהם ( נו הלכת כבר לרופא? וכו') אנחנו לא נותנים להם אישור לגדול וללמוד.

.

אני חושבת על הקו העדין הזה בין יש לי ילד שאעשה בשבילו הכל לבין לילדי יש ילד ושם לא אעשה בשבילו?

.

חשבתי מתי הורה צריך להבין :אני יכול להגיד בעדינות את אשר אני חושב אבל לא לקחת את ההחלטה מילדי. רק הם יוכלו  לדאוג לילדיהם  רק הם צריכים לעשות את כל השגיאות .טוב – רע שלהם.

 תפקידי בתור הורה סב הוא לתת את המרחב לטעות ואין פה הצלת נפשות  אני עומדת ומחכה ליום פקודה.

את השיעור הזה היה מאוד קשה לתלמידי להבין הם תמיד הראו לי שאני לא אחראית. הם מתריעים שוב ושוב עד אין סוף, כדי שלא יקרה אסון.

ואני אמרת: הילד ילמד לבד ,הוא יודע מה אני חושבת בפעם הראשונה שאמרתי  את דעתי. עכשיו אעמוד בצד אם יצטרכו לי אני אעזור.

בעולמי הם צריכים להיות קשובים לעצמם ואין לי כבר חרות להתערב בחייהם ולהפוך עולמות אפילו אם אני, צודקת.

תמיד תהיתי למה אנשים לא מרפים מילדיהם אולי כי הם פוחדים להתעסק עם השגיאות שלהם תמיד קל יותר לראות פגמים של אדם אחר מאשר את פגמיך.

וכשאני מתערבת יותר מידי בענייני ילדי אני שואלת את עצמי "את עניינייך סדרת? את כולם?"

"סבתא תביא לך מוצץ"

זה רק הנכד שלי גאון או של כולם כזה?

הנכד שלי לא אומר "סבתא תביאי לי את המוצץ " "או סבתא מוצץ "אלה אומר, כמו שאומרים לו.

"סבתא תביא לך מוצץ".

ויהיו בוקר ויהי ערב יום אחד.

ארזתי את נכדי כחול העין את אימו גדולת הבטן (היי ! היא בהריון). בגיפ הקטן הצהוב. ונסענו בדרך טרשים לתל אביב. לנכדי השני ואימו בתי השנייה.

אז מה היה לנו? 2 נכדים, 2 אמהות עייפות שרק רוצות שקט.1 סבתא מבסוטית שחשבה שתפסה 4 ציפורים במכה אחת.

אתם מחיכים? כבר רואים שטוב לא יצא מזה?

ובכן, כן,כל צעצוע שלקח הגדול ,הקטן הסתער על הצעצוע בחמה שפוכה וממרום השנה שלו פתח בבכי כועס ונעלב איך מישהו מעז לגעת בצעצועיו. כשהקטן רצה משהוא הגדול הצטרך לאותו צעצוע תכף ומיד ותכף! ולהפך.

 והד"ר סליחה נכדי הראשון לא ויתר הוא פשוט לקח כל מה שרצה ומבטו אומר: "בגן אני הקטן וכלום סוחבים לי פה אני הגדול ואני סוחב לך! חיים קשים ביב תתרגל". הקטן קיצר תהליכים בצרחות ועלבונות כי לדבר הוא עדין לא יודע.

ומי שצורח הכי חזק כידוע במדינתנו מקבל,לפחות את אימא שלו שתתן לו יותר ממה שבקש כי רחמיה נכמרו על הגוזל.

.

מהומה אמרנו? צעקות קבלנו? סבתא עומדת בין הניצים ומנסה לפשר ותינוק לא מקשיב לה!

מה אתם צוחקים אז מה עם ידעתם?

ידעתם גם מה זה בן השנה שופך את תכולת צלחתו שעשויה מנוזלים בעיקר וחתיכות לא מזוהות על הרצפה ( בבוקר הייתה עוזרת ואפילו היא הייתה מפטרת את עצמה לנוכח הבלגן). הגדול שראה את מעשי הקטן והתרשם עמוקות מתמונת הרצפה הנפלאה מעורבבת הצבעים ,ניסה לשפוך גם הוא את צלחתו הצליח? בטח אבל .. לפחות אלה היו חתיכות מוגדרות.

חזרנו לשחק אם אפשר לקרוא לחטיפות הצעצועים האלה משחק.

ואני סבתא שכמוני רוצה לכעוס על הג'לוב שלוקח את צעצועי הקטן רציתי להתנפל ולהחזיר את הגזלה ... על מי להתנפל ? אל מלאכי הקט,מחמל נפשי, שמשחק כל-כך יפה? שאיש לא יפריע לו ותפסיק לצעוק אתה שומע ילד!   ילד? זה גם, נכדי האהוב שכל נשימה שלו גורמת לי להסמיק בגאווה.

מה לעשות סבתא מבולבלת כל אחד צודק ו"שניהם היו נכדי."

טוב נכנעתי הקטן קבל את הארנק ועשה בו שמות .הגדול את התיק והחזיר חתיכות.

העיקר שהיה שקט לשתי דקות ויכולנו לשתות את הקפה בשקט... הופ טוב הלכה החולצה הלבנה אבל הקפה עשה כתם מדהים.

אחרי שתי הדקות והפלת ספל הקפה כמובן שאין אטרקציות יותר ושוב הגדול לוקח, הקטן צורח.

מה עשה "הנכד יקיר לי אפרים" הזה:" סבתא תביא לך סביבון" "סבתא תביא לך את האוטו של אור" אתם מבינים את הגאון? הוא סנג'ר אותי ואם משהוא בוכה סבתא אשמה .

אז מה היה לנו אחד גאון ואחד שממשיך לצרוח.

הגנן שלנו/ בעזרת השם.

תמיד חלמנו על דשא רחב ידיים, בו יתרוצצו הנכדים, שמש נעימה תחמם את ראשיהם .... מין חלומות של טרם היות סבתאים.

 הכל ,נראה לנו כתמונת פוסטר קיטשית: שמש זהובה מכוונת לטמפרטורה הנכונה, דשא ירוק מסנוור, פרחים בשלל צבעים, כולם בבגדי שבת לבנים, שמלות קרוליינה תפוחות, מהמאה שמונה עשרה.

אין נזלת מרוחה, אין חיתול מלא ומריח, אין צרחות "הוא לקח לי". הכל פסטורלי שכזה.

אז, כן: היה לנו דשא אך המסביב, הגינה --לא משהוא לכתוב עליו.

 גננים עברו אך איש לא כיון לטעמי ואם כיון, לא כיון לכיסי.

ואז שהכריזו בארץ על צמצום המים, יבוש הגינות . גם אני הבנתי שצריך להביא גנן מקצועי שיעזור לנו לבזבז פחות.

גינה זה העסק שלי ואני נרתמתי לחפש את הגנן....

 כבודו הגיע  " הוא היה אז בהיר וגבוהה כזמר" (זמורה, אתם יודעים ענף דק) שרה אסתר עופרים למילותיו של יעקוב אורלנד.

לתוך עולמנו פרץ..?@&*? כך הרגשתי גם אני בפעם הראשונה שראיתי אותו.

 בחור דתי כיפה על ראשו שמכוסה בכובע רחב שוליים. חולצה לבנה שציציות מבצבצות ממנה. הרב הזה אמר לי :"מתי שאת רוצה נתחיל " "אתמול" אמרתי לו " כן" אמר לי ושב אחרי שבועיים. החלטנו לקחת את הגינה לאט לאט גם כדי שאראה איך הוא עובד וגם הכסף...

הוא התלבש על צד ימין עקר, עדר , חפר והכין ערוגה הוא תיאר לי איך הגן יראה. הסכמתי ומלאת צפייה חיכיתי ליום המחר. ואז הוא הודיע לי:

"אני יוצא למסע אחזור אחרי החגים אם ירצה השם". המסע היה ניתוח והקרנות.

 חיכיתי כי הגנן מצא מאוד חן בעיני. לא יודעת איך הוא עובד, כי הגינה עוד לא הייתה קימת רק פרחו להן הבטחות  באוויר .אבל האיש פשוט גדול מהחיים.

אני.? התפללתי לשלומו.

חודש לפני המועד קבלתי טלפון "אני הבראתי את עוד מחכה לי ?"

" ברור! שתלתי כמה פרחים לפי איך שאמרת לי  ..."

חזר מר בחור, רזה כל-כך, חלוש ,נשארו רק כמה שערות בודדות מרעמת השער שהייתה לו.. אך ,רק לקח את המעדר לידו והוא כאילו הבריא.

 הוא תלש את ששתלתי בבוז ושתל לי בגינה מין ערבוביה כזאת ...

 המילים היו מרגיעות מאוד "חכי זה  נראה כך כעט ,אבל תראי כאשר הכל יצמח " אמר מול עיני המאוכזבות. ושוב נעלם לשבועיים.

 כל בוקר ישבתי עם כוס הקפה בגינה מאוכזבת. דמעות בעיני, לזה חיכיתי?  זוגי כמובן שפך בשמחה, שמן למדורה " נו זה הגנן המהולל שלך? לזה חיכנו?" וכשראה שאני על סף דמעות הוסיף את שורת המחץ.... 

 " את כבר מגננת יותר יפה.".... האכזבה שלנו הפכה לפליאה.

 הגינה מעשי כשפים פרחה ולבלבה ביופי נדיר, עוצר נשימה.

 כזאת גינה, לא ראיתי! חובבת גינות שכמוני. תבינו "לערוץ הגינה "בטלביזיה צופה 1 והוא- אני.

 נלהבת אמרתי לו " הגינה שלך  ואנחנו עבדיך הנאמנים. עשה בה כרצונך."

כך התחיל הרומן שלנו עם  "הרבי המגנן". גם ששאל לדעתי סירבתי לשתף פעולה לא מתערבים ביצירת אומנות או המשפט הידוע "שני טבחים במטבח -מקדיחים את התבשיל".אתה המחליט אנחנו המתבוננים. .שלא תהיה פה טעות לא ישבנו בחיבוק ידיים. גם אנחנו השתתפנו בעשיית הגינה,אנחנו שחסנו על כוחו, עשינו את כל העבודה הקשה. כמו זוג ילדים שרוצה לרצות את אבא כך אנחנו לא חסכנו מאמצים כדי לרצות את "הרב המגנן."

 וכשהוא אמר "תשאירו לי" אמרנו לו : "אנחנו נעשה את העבודה הקשה ואתה תעשה את קסמיך."

 ומה לא עשינו עקרנו שיחים, עצים, סחבנו אבני מסלעה ששקלו טון הכל כדי שימשיך להפוך את גננו לאואזיס .

היחסים בנינו הלכו והתהדקו הוא צלם את גינתנו אנחנו מחאנו לו כפיים. הוא הביא לי ספרי גינון על גינות נדירות ואני אמרתי אין כגינתי. הפכנו ידידים הוא לא נסה לקלקל את "חילוניותנו"  ואנו כבדנו את "דתיותו" אהבנו את יושרו ואת חריצותו אפילו הבנו שלפעמים אנחנו משלמים על דקות ארוכות של התבוננות בגינה עד שיעלה רעיון במוחו.  שנה אחר כך הוא סיפר לנו את שהתרחש: כשהוא עדר בגינתנו בימים הראשונים ,הוא חש את הכאב  בפעם הראשונה ומשם הכל התגלגל עד שמצאו את הסרטן. הוא טען שהגינה שלנו גילתה לו בעוד מועד את המתרחש בגופו. וכששכב בבית החולים חשב לעצמו, שיהיה לו חבל אם מצאנו גנן חדש. כי רצה את גינתנו כדי לסגור מעגל. הוא הודה לנו אלף פעם, על שהייתה לנו סבלנות לחכות לו ועל זה שאנחנו עוד איתו. כל פעם שאמר זאת, אישי היה הולך הצידה ,עושה עצמו  כאילו הוא עסוק מאוד ובסתר היה מוחה דמעה. ( יש לנו עסק עם סבא רגיש מאוד)

 שנינו ידענו שהמזל הוא שלנו. גינה כמו שלנו אין !פשוט אין!.

 האיש לא גנן הוא אומן. הגינה הייתה יצירה מפוסלת רב ממדית, שמשתנה כל הזמן.כל מכרנו דברו על הגינה בה' הידיעה. והיא ניצבת לה על פרחיה, ערוגותיה ,עציה, עציציה, יפהפייה אמיתת.

כך חיינו לנו בשמחה וששון שערו של הגנן צימח " בעזרת השם" הוא הבריא והתחזק " בעזרת השם" ואנחנו התפנקנו לנו.

 ולמרות גערותיו של הגנן תעשו את זה ואת זה לבד כדי לחסוך לעצמכם כסף .

אמרנו: הוא בריא- שהוא יעשה -" בעזרת השם" כמו שאומר רבי גנן על כל עניין ועניין.

יום לפני הסערה הגדולה הוא הגיע תשוש וחולה. אני שתלתי במקומו את הפרחים הוא הלך הביתה ואמר "בעזרת השם אשוב מחר" הלך ולא שב.

הסערה הכתה בגינתנו ללא רחם ענפים שבורים עלים מפוזרים עציצים מנותצים. חיכיתי לטלפון הרגיל שלו לאחר איתן טבע שיוצא מאיפוס אך הטלפון לא בא.

 יצאנו לגינה להכין לגנן את השטח  כמו ילדים קטנים שמכינים לאימא הפתעה ,ניקינו את הגינה ,זמרנו את הבדים.ניסרנו ענפי עץ גדולים שנשברו. הגינה שוב הייתה יפה מחכה ליד האוהבת שתפזר בה פרחים עם "הטץ" המיוחד שלו אך הוא לא בא...

כל –כך הרבה "בעזרת השם" פיזרת לנו בינות לפרחים ושיחים בגינתנו אולי, בגלל זה היא כל-כך יפה?.

 אז השם אולי תחזיר אותו בריא ושלם? בעזרת השם כמובן.

 בסוף השיר של אורלנד יש שתי שורות שמתנגנות מאז בראשי:

"הגידו נא היש בכם יודע

אי אנה זה הלך לו ולא שב?"

יש האפי אנד-" בעזרת השם" קבלתי טלפון:" הייתי חולה מאד אמר גנננו .אבל מה שלום הגינה?"

נכדון שלי סליחה

עכשיו אני צוחקת, אבל אתמול...

בן השנה שיחק איתי בקניון הקרוב לביתי . אמו הלכה לאוטו להביא לו את הסימילק.

שחקנו אני ונכדודי אל שני ספסלים שצמודים היו אחד לשני.

הוא מקפץ כטלה חסר אחריות ואני הבוגרת מלאת אחריות! טוב אז לא. לפחות מנסה לא לחלום בזמן השמירה. העין פקוחה והיד אוחזת בחולצת הזאטוט כדי שלא יפול לי עוד חס וחלילה.

הילד בוכה אני מתבוננת. הבוהן שלו נתקעה בין הספסלים אני מתיישבת בכל כובד משקלי והאמינו לי יש לי כובד ומועכת את הבוהן הזערורית הזאת עוד יותר.

כשהבנתי, קמתי, שלפתי, כל הדרמה נגמרה בשניות.

אך הילד כולו עלבון צורח את נשמתו הקטנה החוצה..

ומה רואים העוברים ושבים?

ילד ג'ינג'י מדהים בוכה כאילו הקטסטרופה הגדולה ביותר מתרחשת עכשיו. כשהם מתבוננים לראות מי המבוגר האחראי הם רואים:

את סבתא שלנו עומדת במרכז הקניון אישה לא צעירה תינוק יפהפה בידיה אצבעו תקועה בפיה (מין תרגיל רייקי שכזה). ובוכה איתו! בוגר מאוד, נו אז מה?.

מה יכולתי לעשות? שנינו חיכנו לאימא... לאימא שלו.

רגשות האשמה הציפו אותי הפחד שקרה לו משהוא... תבינו הצרחות היו כמו ניתוח ללא הרדמה.

אין קורלציה בין הבכי למה שקורה לתינוק. אבל הפולנייה כבר רואה אמבולנסים דוהרים להציל את הבוהן , בתי חולים, משטרות, חקירה מול מנורה מסנוורת.

רק שתי דקות הספיקו לה ...  שמרה על הנכד.. זועקות כותרות העיתונים...ובת א אומרת לבת ב האימא של הנכד הנ"ל: "תמיד ידעתי שהיא חולמת ולא שמה לב." (היא לא שוכחת, ששכחתי אותה עם העגלה במכולת כשהייתה בת שלושה חודשים. אני לא מתנצלת! אבל  כן   הייתי בת 21 ולא קלטתי שיש לי ילדה וטוב שזקן רחום צעק אחרי " היי גיברת העגלה לא שלך?")

הילד מוצץ את הסימילק שוכב על אימו ומבעד הדמעות תוקע בי מבט מאשים או אולי הוא כבר לא זוכר ואת המבט תקעתי אני לעצמי.

כשישבנו במסעדה כל המשפחה כמה דקות אחר כך התכרבלתי לתוך בעלי ורק כשחשבתי על מה שקרה, על אוזלת היד שלי ,לפחות הרגשית. הדמעות התחילו לטפטף...

אימא די אמרה הילדה שלי לא קרה לו כלום הנה: והחלה למנות את עשרת המכות שחטף בנה( כן ממש צורי ללב).טוב דרמהטולוגית  תירגעי גם הילדה שלי רוצה את אימא שלה בחזרה. כולו מה קרה?

הג'ינג'י הקטן הושיט לי ידיים לקחתי אותו ואמצתי אותו ללבי אם אתה עברת הלאה. גם אני מוכנה.

לכבודכן הנועזות בנשים

בזמן ששכבנו.

 באותו רגע קסום ונפלא אני מוצפת ברוך .נעימות פושטת באברי ,והרגע הזה שלא רוצים שיגמר.

עלתה לפתע בתוכי דמות כרותת שד.

אמא שאלתי זאת את?

"אני אם האימהות אני כולן" היא ענתה.

אני הדמות שאת כל-כך פוחדת ממנה.שאת עושה הכל כדי לא להיות אני.

אני חברתך הטובה שכרתו את שדה השמאלית ולא רוצה לעשות שחזור.

אני קרובת משפחתך היפיפייה, שגם היא הולכת עם שד אחד.

אני המטופלות שלך שבדרך אגב אומרות הבראתי זה היה מזמן. נשארה רק צלקת.

אני אותה עלמת חן בחודש ראשון להריונה שאמרה לי בחרדה: "זהו זה מצאו לי את הגן"

אני כל אלה אגודה של נשים אמיצות.אנחנו המון תני לנו רגע מזמנך.

נשים יקרות לי מאוד:

הרגע נקבע ,הרגע קרה וכדי להציל את חייכן. נאלצתן לעבור כריתת שד.

אך אתן, המשכתן לחיות את החיים הלאה.אתן אמהות,אתן סבתות, רווקות, כל מגון הקשת.

רק אתן יודעות....

 לשכב במיטה כאשר רק שד אחד נופל ברוך.

 להתפשט ולעמוד מול המראה.ולראות שדבר מה חסר בצד השני. להיכנס לחזייה המרופדת ולחוות כל בוקר את האין לובש חזייה, כמו נערה שעדין לא צימחה והיא דואגת להסתיר זאת.

 לעשות אהבה ואולי להסתתר לא מפני אהובך כי בשבילו את בטח מושלמת. אלה  מפניך מהידיעה שמחלחלת בתוכך---    כי החסר הוא רק בשכלך. צריך להיות עוד משהוא את נזכרת . מרגישה כמו משפחה אבלה שיושבת לשולחן והכיסא ריק.

את הולכת עם הידיעה יום ולילה כל דבר מזכיר את מנסה לא להתחבק יותר מידי ,כי המקום החסר נצמד לבית החזה ומזכיר לך אין.

אתן נשים יקרות שהמשכתן הלאה איש זר לא יודע מה עברתן.

אתן נשים אמיצות בעל כורכן סוחבות עוד המון שנים אובדן של חלק בגוף היפה והמושלם שלכן.

אני רוצה להגיד לכן תודה.

 טוב לי פתאום לדעת שאתן בעולמי.את מטופלת שלי שבגללך הלכתי לעשות בדיקת גנים. את קרובת המשפחה שלי שאנו כאחיות. וזה שנים שאת מראה לי דוגמא ליפהפייה שאם השנים למרות החוסר הפכה ליפה יותר, ויופי נשמתך רק עולה ועולה.

אתן איתי ואני לא מדברת על ימים ראשונים סחופי פחד וחוסר ידיעה אני מדברת על שנים אחרי שהסופה נרגעה.

 אתן נשות הכותרת של האישה היפה בעולם, אתן יפות יותר מכל אחת כי אתן יפות גם חיצוני וגם בנשמה.

תודה לך אמא. היום ניסיתי לחדור לכמה רגעים לנשמתך .

הסכמתי להיות במקום המפחיד הזה בקטע הכי אינטימי שלי .

ניסיתי באמת להבין את הדברים ,שבעולם הרוחני אנחנו אומרים: - קבלת שיעור הביני איתו ,עכלי אותו, דברי עליו ובסוף סלחי לו. אבל שסיימת ,הניחי לדברים על תחטטי בפצעים ,אלה סלחי להם עברי הלאה. יש עוד המון חיים לחיות והתעכבות בנושא כל-כך טעון שוב ושוב לפעמים רק מכאיבה ומחלישה יותר, כיון שאת לא יכולה לשלוט בדברים וכמה בדיקות שלא תעשי דברים יכולים להתרחש עליך בין רגע. הרפי חיי את חייך אחרי כל לילה אפל בא האור.

רגע התבוננות זה ,במסע שהתרחש רק בראשי הפחית לי במקצת את החרדה , שלווה ירדה עלי בנושא הכאוב הזה והטורדני , שחוזר שוב אחרי שנים ,ככל שאני מתקרבת בגילי לגיל מותה של אימי.

נשים אמיצות אם אצטרך אהיה חלק ממכן ולכבוד הוא לי.

סביבון מזמר

הסביבון הסתובב לו על רצפת הסלון.

קול מתכתי בקע ממנו "סביבון סוב, סוב סוב..." עוד פעם ועוד פעם חזר הקול המתכתי על השורה האחת שפלא זה יודע לשיר.

אך לא רק זה, הסביבון האיר והבהיק בשלל צבעים.

כשהוא עצר הגישו לי הקטנטנים כל פעם ילדון אחר את הסביבון כדי שאמתח שוב את קפיץ הסביבון. והנס יתרחש שוב.

 הם התפעלו משורת השיר שבקעה ממנו ומשלל האורות שהסביבון התהדר בהם.

אני מאוד אוהבת דברים חדשים אבל הסביבון הזה נראה לי קצת דבילי ולכן לקחתי לי סביבון רגיל ,סובבתי אותו ושרתי לילדודס שירי חנוכה.

הם התבוננו בי... והקטן רשרש בסביבון ולא הבין למה הוא לא שר ואפילו תאורה זורחת אין לו. תוך שנייה השליך הזאטוט את הסביבון ונתן לי את הסביבון המזמר הוא התבונן בי כאומר "אני מעריך את השירים שלך, אבל באמת למה להתאמץ שיש דבר מופלא שגם שר וגם מאיר.,בשלל צבעים"

ואני חשבתי: האם זאת "הנחלה" שאנחנו משאירים .אנחנו סבא וסבתא שעוד שחקנו בסביבונים מעופרת יצוקה. כן, כן זה לא רק שיר זה אמיתי וזהירות עם נופלת לך כל העופרת יצוקה על הרגל.

סובבנו כל הערב  את הסביבונים. זוכרים לא הייתה אז טלביזיה  בהיותנו ילדים קטנים נו אז בזמן המבול.

כל אחד מבני המשפחה, קבל קערה קטנה עם בוטנים לא מקולפים והינו משחקים על הבוטנים לפי איך שהסביבון נפל ככה קבלנו בוטנים.ערב שלם של אינטימיות ו"יחדנס" מבוגרים שהתחרו על הבוטנים מול הדרדקים. איזה דבר אחר היה לעשות?

וכרגע משתעשעים נכדי בסביבון פלסטיק מזמר.

 יושבים המבוגרים עיניהם תקועות בטלביזיה.

 הילדים על הרצפה עם סבתא שמנסה לחזור בזמן ולהנחיל לנכדיה מה שאפילו לא הצליחה להנחיל לבנותיה ,לחיות, 50 שנה אחורה....

חנוכה בבית אימי, גדוש מתנות לכל אחד.-- יופי גם הבית שלי גדוש במתנות. ממתקים וסופגניות - גם אצלי.

אני מתחילה לשיר במלוא גרון כמו בבית ילדותי.

 לא רק שאיש לא מצטרף כי איש לא זוכר את השירים אני גם מפריעה למבוגרים לצפות בתוכנית שיותר מעניינת מקולי הזיופי.

. השירים ששרנו אז, היום, הם לא יודעים.

 למשל "ניצחון המכבים" ששר כל ילד מגיל אפס. הם יצטרכו להגיע ל א' כדי לשמוע על גבורות ומכבים.

נראה לי פתאום שהם חיים בבועת פלסטיק מזמרת ומהבהבת אורות צבעונים הכל גדול מאיר אבל לא קרוב ללב. נגמרה הפשטות,  הרגילות הכמו כולם. היום זה הכי גדול הכי זוהר הכי מהבהב.

ואיפה הלב?