זהו התאריך נקבע. באמצע מרץ את אוספת את מיטלטליך ואת בנך הקטן ונוסעת לחפש את מזלך, רחוק, רחוק מאימא.
ימים לא פשוטים עוברים עלי.
לא אל תחכי לדרמות, לדמעות, ולסצנות סוחטות לב.
כיאה לפולניה גאה הכול נעשה בחדרי חדרים. ואני אפילו לא פולניה.
כלפי חוץ, אנחנו תומכים, עוזרים נותנים עצות מנסים עוד טיפה להיות איתכם.
אבל בפנים, בתוך הנשמה אנחנו נפרדים, קורעים לאט, לאט את החוטים שמחברים בנינו.
"היא לא מתה את יודעת" אומרות לי חברותי "היא תדבר איתך כל יום את עוד תראי."
וחברה אחרת מספרת, שרק שבנה היה רחוק ממנה, היא הצליחה לקשור איתו קשרים אמיצים.
נכון, כולכן חברותי "המעודדות", נפלאות, רק תנו אויר ותסירו ממני את הפומפונים.
כי איך את אומרת בתי המתרחקת?. "עכשיו אני אשב לי קצת בחושך....".
מזל שאת עסוקה בלארוז, לסדר, לגמור.ולהתחיל בחיים חדשים ככה את יכולה לדחות או לפחות לשים את הכאב לעת עתה בצד. אך על תדאגי הוא יחכה לך, יתנפל עליך בשעות הכי קשות שלך.
מזל שיש סקייפ אנחנו נעמוד ונעודד אותך גם מרחוק.
כן. לא קל בימים אלה להיות אבאמא.
בימים קדומים הילד היה בא לאבא ואמר: "אבא אני רוצה לתור את הארץ". והאב היה אמר לו מיד, בלי לחשוב פעמיים: " תפסיק לבלבל את המוח ותמשיך לחרוש את השדה".
אך בימינו אלה, אנחנו "עלק", נאורים. ימי חשכת הבניים נגמרו.
ואנחנו צריכים לקבל בהבנה את רצון ילדנו לפרוש כנפיים ולעוף.
ואנחנו... אנחנו מה? הלב כבר "מקורטש" וכל מה שהוא רוצה זה להעיף סטירה למי שעשה לו את זה. להפסיק להיות פדגוגי , מבין, מתחשב ועוד מילים יפות שלא מתחברות עם הבלגן שקורה לו בפנים.
עכשיו אני באמת אשב לי כאן בחושך לבד...
"היי ילדון באת לבקר את סבתא?"
איזה מזל שנשארו לי כמה נכדים "ספאר" בישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה