כל יום בשבוע האחרון חיכינו לצלצול הטלפון.
מרדת החשיכה ועד אמצע הלילה עצרנו, נשימתנו רק שיבוא כבר הטלפון של החיילת.
ואז נשמע קולו הגואל ברחבי הבית, בהשתוקקות, הרמנו את הטלפון... אך רק בכי נשמע מהצד השני.
"לא יכולה יותר". היא בכתה העיפו אותה מפה ולטפו לה את האגו משם.
אין לך כושר לכי הביתה, מפה. ומהצד השני אל תעזבי אותנו כי את חיילת כה איכותית.
והיא ילדה קטנה ,חיילת מבולבלת עמדה באמצע ועשתה בדיוק את מה שהיא יודעת הכי טוב... בכתה.
כשאמרנו:" לא טוב לך אז תעזבי". היא צעקה שהיא לא לוזרית. ושאנחנו נתאכזב.
ככל שהסברנו לה יותר שמי שיתאכזב זה היא, כי אנחנו, תודה לאל, כבר חיינו את חיינו במלוא העוצמה. היא רק התבצרה בעמדתה.
אז העזנו ואמרנו בלחש:" אז תישארי", גם כאן נשפכו עלינו קיטונות של רותחין והיא התריסה נגדנו :"לא שווה לחתום שנתיים בשביל להיות קצינה דמיקולו."
וככה ביו שני הקצוות הילכנו לנו בין הטיפות.
מה להגיד מה לייעץ ? ואולי רק להגיד: מילות אהבה ולתת לה להחליט.
אישה רוחנית כמוני לא תוותר גם על גישה כזאת אך גם כאן הוטח בנו :"מה אני לא מעניינת אתכם?"
חיילת מבולבלת שלנו את הדבר הכי חשוב לנו ומה שתעשי טוב בשבילנו .
את יודעת בעצם מה אנחנו הכי רוצים שתעשי?....
שתהיי מאושרת "קצינה לא קצינה הכול קשקוש."
גם עם ארון על הכתפיים , הארון בחדר שלך, תמיד יישאר מבורדק ככה שלנו, זה לא משנה.
אז תפסיקי לבכות ותחליטי כבר לכאן או לכאן, את יודעת: תמיד, אחרי ההחלטה בא הרוגע.
שלך ברור שלך.... אבל גם שלנו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה