זה היה ביתי

יום שישי בערב, התלבשתי והתאפרתי מהר הילדים עוד נמצאים אצלי בבית.

"סבתא מה את עושה?" שאל הדרדס "אני מורחת  סומק על הלחיים" עניתי לפעוט והמשכתי להעביר בסיבובים עצבניים את מברשת האיפור.

 חדלתי מיד, שראיתי שהקטקט, לקח חתיכה של משהוא ומעביר בגסות על לחיו. "גם אני שם סומק " הוא צהל בעוד אני שולפת את החלק של מה שזה לא יהיה ראיתי ש.. כן הלחי שלו סמוקה מאוד מהשפשופים. לך תדע מה נכון?

אחרי כמה דקות, אנחנו אוספים את זוג חברנו הקבועים. (חברי הבית?)

"לאן נוסעים?" שואל סבא הנהג. "סע לבית הישן שלך" אומר חברנו.

חנינו לפני הבית הישן של בעלי. שום דבר לא השתנה, למרות שכבר 12 שנה סבתא גניה לא גרה שם. שום בלטה לא זזה. הכל נשאר כשהיה, כשאספנו משם את חמתי.( היא, היא הסבתא המקורית) לבית אבות ו5 שנים מאוחר יותר, ליוונו אותה בדרכה האחרונה. אבל למה לערבב שמחה בששון? לא סתם אהבנו אותה .והיא הייתה אחלה סבתא.

התיישבנו בבית הקפה הסופר מפונפון. "מה תשתו?" שאל מלצריקו.

אני בהיתי בבית. 47 שנים מחייו של בעלי נשזרו בבית הזה שעכשיו היה חשוך. כל סיפורי הילדות והבגרות שלו  נשזרו בבית זה. הבנות שלנו נולדו והעבירו הרבה משעותיהן שם. הן אהבו את סבתא שלהן וסבתא העריצה אותן. "אגזונטה קפלה" (ראש חושב). היא הייתה אומרת ומנשקת את ראשיהן.

כשהמלצר חזר " במה תאכלו?" מרוב בהיות בבית כמעט ואמרתי:" מחר שבת יש טשולנט, תביא טשולנט" וריח התבשיל כבר היה באפי. החדרים שמחוברים אחד לשני והריח הכבד שאפף הכל. "אה.." בהיתי במלצר " סלט נבטוטי אלפלפא עם רוטב ברלוסקוני" או שם פלצני אחר. הלו תבינו יקירי, המסעדה הזאת יושבת על הגבעה השוממה שבחורף פרחה, בקיץ קוצים כיסו אותה. שעות הייתי מסתכלת על הגבעה מתריסי הבית של חמתי. מחכה שהילדות יתעוררו ונוכל לסוע הביתה. ועכשיו  השקפתי הפוך  מהמסעדה אל הבית של "סבתולי".

"מסעדה על הגבעה? מי שמע?" עלה באוזני קולה של "רב סבתא" כמו שהייתה נוהגת להגיד על כל פלא חדש.

הבית עמד שם. בסך הכל 4 דירות שתי קומות בצד שמאל ושתיים מימין למטה משפחת חסידים. הם לא משלנו לחשו לי סבאסבתא. כל חטאם היה שהם בולגרים.

מבית זה יצא שופט. כן,כן מההם לא משלנו יצא  בן שופט.

קומה שנייה משפחת הגולדוסרים !!! חמתי התפתלה כשהייתה צריכה להסביר לי למה כל שבת עוצרת קדילק מפוארת ,ממנה יוצא איש זקן עולה למשפחת גולדווסר ואוכל שם צהרים. לבסוף בקושי גדול היא ירקה " זה המאהב של הגולדוסרית שנים היא הייתה הפקידה במפעל הקטן שלו וגם המאהבת. אדון גולדווסר הסכים בלית בררה כי היא פרנסה את הבית". וכך היה סידור נפלא המאהב הערירי בא עליהם הביתה בשבתות וחגים , עוזר בפרנסת הבית והבעל שתק.
 לפני חמישים שנה ידעו לעשות חיים. מבית הגולדווסרים יצא בן קבלן גדול שהוא הראשון שהבין שצריך לשמר את  בתי" הבאו האוס" . כבודו היה הראשון בתל-אביב ששיפץ את הבית הראשון ומשך עיר שלמה לשימור אחריו.

בקומה מתחת לבית בעלי גרה משפחה שכל שנה החליפה שם " אבנל" נקרא להם.

גדעון אב המשפחה אהב לשתות בהתחלה בקטנה אחר כך בגדולה. והאימא שושנה הלכה והשתגעה. כשאני הצטרפתי למשפחת בעלי היא הייתה כבר "קוקו" לגמרי, אני דווקא מאוד חבבתי אותה. אך בעיני הפולנים כמובן "אוי לאותה בושה" מהמשפחה הזאת יצא רופא עור מפורסם שמרפא את כל מפורסמנו.

בקומה מעליהם גרו משפחת סלוצקי הכל בסדר אצלם תודה ששאלתם.

שני בנים נחמדים, מסודרים ,שוב תודה ששאלתם וזהו אין יותר מה לספר כמובן אחד בעלי ואחד גיסי.

כל הדברים האלה עלו לי בראש כשישבתי שם ולגמתי "מנחת עלים ירקרקים בחמציצי דומדמנים".
 במקום "רוצה תה חם? זה טוב אחרי הטשולנט לבטן ולכל הפורצ'ן" כמו שחמתי עליה השלום הייתה אומרת.

כשקמנו ללכת התנגן בראשי השיר:

"זה היה ביתי

עם גינה ולול היה ביתי

היה שלי היה שלך היה שלנו.

אם שחר יגורו בו זרים

ואנחנו עם כל זיכרונות נעלמים."