חזרנו מרודוס.

 הבת שלי, האמצעית, ארזה את בעלה את בנה את סבסבתא ונסעה לרודוס.

היא הזמינה טיסה, מלון חמישה כוכבים ורק אמרה לי אימא בלי קונצ'ים תארזי את עצמך וקדימה.

סוף יולי חם כמו שרק יולי יכול להיות חם דביק ומגעיל. כל מי ששמע את התאריך שבו אנו נוסעים הכריז בחגיגיות שמחר זה היום הכי עמוס בשנה.

מה לעשות אמרתי לביתי האמצעית:" קבענו, שילמנו, עכשיו נירגע וההוא למעלה יעשה בשבילנו את העבודה."

הגענו לשדה למודי ניסיון. 4 שעות קודם בהתחשב, שלפני 3 שנים כמעט ונשארנו בשדה התעופה,  כי באותו תאריך בשנה: יולי\אוגוסט, עלינו לטיסה "בפוקס" כיון שרק להירשם לטיסה לקח לנו שעתיים וחצי.. אבל למה להעיר מתים?

 הבדיקה הביטחונית ארכה וארכה לפחות איזה רבע שעה .הרבה לא? ומאז 10 דקות אתם שומעים 10 דקות אולי אני מגזימה 15 דקות ואנחנו מטיילים באוויר הצח של הדיוטי.

עד כאן הלך חלק .טוב אבל בדיוטי מתחילה המלחמה לא? ושם כבר חיכיתי מוכנה כמו חייל מארינס לקרב: חבשתי את הקסדה שלי , שריון האבירים , חרב ביד ונכנסתי בשקט , בשקט "לג'ימס רצ'רדסון". מתפלחת בין מיליארד הישראלים צמאי הקניות.

אלה מה? ביום העמוס ביותר בשנה ,11 בבוקר אין כמעט אנשים. מוכרת משועממת שמחה לקראתי והציעה לי את מרכולתה. כמובן שעניתי בסירוב וקניתי ארבעה אודמים. טוב אומנם אני רוחנית, ואני כבר סבתא. אבל אני הכי קנינית לפחות לפי דבריו של סבא. הנ"ל טוען שיש לי כשרון לעשות מכל שקל זבל.

המטוס איחר בשעה כמעט.

ואנחנו, פתחנו שולחן. כורסאות נוחות, שולחן באמצע ובתורות עשינו קניות, ושעשענו את הנכד ובעיקר "בלסנו". ואז עלינו לטיסה ביום הכי עמוס בשנה הילדה קיבלה כיסא לה ולנכד והחתן ישב בשורה לבד. רק סבסבתא הצטופפו ביחד טוב הם זקנים הם במילא לא ירגישו.

איזה חופש זה היה... כשגמרנו לאכול הלכנו לאכול עוד פעם. אני ברוגז עם המשקל ואל תגידו לי להשלים איתו ,הוא לא חבר שלי ,במיוחד אחרי שהוא אומר לי דברים לא יפים. (וגם הוא התחיל.) נחכה חודש שהוא יתקרר ואז נישקל.

 במלון בריכה מדהימה ,מים זכים וקרירים שמשיות אקזוטיות חלום... כמו ישראלים טובים תפסנו שני אזורים על הבוקר. אחד שהיה מוצל עד 12 בצהרים וכשבאה לשם השמש עברנו לאזור ב' שם היה מוצל עד שהלכנו.

טוב מה אתם רוצים אנחנו ישראלים לא? השוודים במילא רצו לטגן את עצמם למוות. אז עזרנו להם .העיקר שגולת הכותרת הנכד שלי הלבן שקוף ,נשאר אחרי 3 ימי שמש נוראיים לבן שקוף.

בקיצור כיף, כיף  , כיף.

בא לי עוד פעם! אבל קודם כל אני צריכה להשלים עם המשקל המסוגנן שעומד מיותם בחדרי. וגם סבא אומר ש בכרטיס ויזה מרוב קניות, שברתי , ליונה המצוירת את הכנף, אז שאני ארחם.

זה היה ביתי

יום שישי בערב, התלבשתי והתאפרתי מהר הילדים עוד נמצאים אצלי בבית.

"סבתא מה את עושה?" שאל הדרדס "אני מורחת  סומק על הלחיים" עניתי לפעוט והמשכתי להעביר בסיבובים עצבניים את מברשת האיפור.

 חדלתי מיד, שראיתי שהקטקט, לקח חתיכה של משהוא ומעביר בגסות על לחיו. "גם אני שם סומק " הוא צהל בעוד אני שולפת את החלק של מה שזה לא יהיה ראיתי ש.. כן הלחי שלו סמוקה מאוד מהשפשופים. לך תדע מה נכון?

אחרי כמה דקות, אנחנו אוספים את זוג חברנו הקבועים. (חברי הבית?)

"לאן נוסעים?" שואל סבא הנהג. "סע לבית הישן שלך" אומר חברנו.

חנינו לפני הבית הישן של בעלי. שום דבר לא השתנה, למרות שכבר 12 שנה סבתא גניה לא גרה שם. שום בלטה לא זזה. הכל נשאר כשהיה, כשאספנו משם את חמתי.( היא, היא הסבתא המקורית) לבית אבות ו5 שנים מאוחר יותר, ליוונו אותה בדרכה האחרונה. אבל למה לערבב שמחה בששון? לא סתם אהבנו אותה .והיא הייתה אחלה סבתא.

התיישבנו בבית הקפה הסופר מפונפון. "מה תשתו?" שאל מלצריקו.

אני בהיתי בבית. 47 שנים מחייו של בעלי נשזרו בבית הזה שעכשיו היה חשוך. כל סיפורי הילדות והבגרות שלו  נשזרו בבית זה. הבנות שלנו נולדו והעבירו הרבה משעותיהן שם. הן אהבו את סבתא שלהן וסבתא העריצה אותן. "אגזונטה קפלה" (ראש חושב). היא הייתה אומרת ומנשקת את ראשיהן.

כשהמלצר חזר " במה תאכלו?" מרוב בהיות בבית כמעט ואמרתי:" מחר שבת יש טשולנט, תביא טשולנט" וריח התבשיל כבר היה באפי. החדרים שמחוברים אחד לשני והריח הכבד שאפף הכל. "אה.." בהיתי במלצר " סלט נבטוטי אלפלפא עם רוטב ברלוסקוני" או שם פלצני אחר. הלו תבינו יקירי, המסעדה הזאת יושבת על הגבעה השוממה שבחורף פרחה, בקיץ קוצים כיסו אותה. שעות הייתי מסתכלת על הגבעה מתריסי הבית של חמתי. מחכה שהילדות יתעוררו ונוכל לסוע הביתה. ועכשיו  השקפתי הפוך  מהמסעדה אל הבית של "סבתולי".

"מסעדה על הגבעה? מי שמע?" עלה באוזני קולה של "רב סבתא" כמו שהייתה נוהגת להגיד על כל פלא חדש.

הבית עמד שם. בסך הכל 4 דירות שתי קומות בצד שמאל ושתיים מימין למטה משפחת חסידים. הם לא משלנו לחשו לי סבאסבתא. כל חטאם היה שהם בולגרים.

מבית זה יצא שופט. כן,כן מההם לא משלנו יצא  בן שופט.

קומה שנייה משפחת הגולדוסרים !!! חמתי התפתלה כשהייתה צריכה להסביר לי למה כל שבת עוצרת קדילק מפוארת ,ממנה יוצא איש זקן עולה למשפחת גולדווסר ואוכל שם צהרים. לבסוף בקושי גדול היא ירקה " זה המאהב של הגולדוסרית שנים היא הייתה הפקידה במפעל הקטן שלו וגם המאהבת. אדון גולדווסר הסכים בלית בררה כי היא פרנסה את הבית". וכך היה סידור נפלא המאהב הערירי בא עליהם הביתה בשבתות וחגים , עוזר בפרנסת הבית והבעל שתק.
 לפני חמישים שנה ידעו לעשות חיים. מבית הגולדווסרים יצא בן קבלן גדול שהוא הראשון שהבין שצריך לשמר את  בתי" הבאו האוס" . כבודו היה הראשון בתל-אביב ששיפץ את הבית הראשון ומשך עיר שלמה לשימור אחריו.

בקומה מתחת לבית בעלי גרה משפחה שכל שנה החליפה שם " אבנל" נקרא להם.

גדעון אב המשפחה אהב לשתות בהתחלה בקטנה אחר כך בגדולה. והאימא שושנה הלכה והשתגעה. כשאני הצטרפתי למשפחת בעלי היא הייתה כבר "קוקו" לגמרי, אני דווקא מאוד חבבתי אותה. אך בעיני הפולנים כמובן "אוי לאותה בושה" מהמשפחה הזאת יצא רופא עור מפורסם שמרפא את כל מפורסמנו.

בקומה מעליהם גרו משפחת סלוצקי הכל בסדר אצלם תודה ששאלתם.

שני בנים נחמדים, מסודרים ,שוב תודה ששאלתם וזהו אין יותר מה לספר כמובן אחד בעלי ואחד גיסי.

כל הדברים האלה עלו לי בראש כשישבתי שם ולגמתי "מנחת עלים ירקרקים בחמציצי דומדמנים".
 במקום "רוצה תה חם? זה טוב אחרי הטשולנט לבטן ולכל הפורצ'ן" כמו שחמתי עליה השלום הייתה אומרת.

כשקמנו ללכת התנגן בראשי השיר:

"זה היה ביתי

עם גינה ולול היה ביתי

היה שלי היה שלך היה שלנו.

אם שחר יגורו בו זרים

ואנחנו עם כל זיכרונות נעלמים."

לחיים מתוקות

איזה לחיים יש לך! באמת מגיע לך פרס ישראל על הלחיים שלך.

.לחיים כאלה? איך הופיעו במשפחתנו?

עגולות מלאות אצלנו שדופי הפנים. כאשר מישהו מהמשפחה הולך לתומו ברחוב ,תמיד ישאלו אותו "אתה לא מרגיש טוב?".

 "למה?" ישאלו בני ביתי בפליאה. "כי את לא ניראת טוב". יענה הדובר.

  בני הבית חיוורים כמו שרק פולנים יודעים להיות חיוורים. פנים ארוכות צרות. לחיים! מי שמע במשפחתנו על אברים כאלה . לסבתא דווקא יש, אבל זה משומן לא אמיתי.

ולך קטנטונת יש לחיים "מהש'הלה". עגולות כאלה מלאות כאלה.

נו מה פלא שכולם עומדים בתור כדי לנשק את הבולקלך שלך?

מי יוצא לרחוב עם כאלה לחיים? המשטרה לא מרשה.

וכך תינוקת הלחיים מחייכת. נדמה לה שזה העולם--- היא מחייכת ואנחנו מתנפלים לה על הלחיים הורדרדות והמתוקות.

יש בתינוקות קסם מיוחד שלדאבוננו נמחק ודוהה  עם השנים. התינוקות לא סתם מתוקים וריחם נפלא. זה כדאי שאנחנו הגדולים נדאג להם. עם לא משכל

אז מחמידות.  ואת ליידי לחיים אותך איש לא יפספס. הלחיים שלך קורצות לכל אחד וזה מה שאומרים שרואים אותך ייאו איזה לחיים.

טוב אז לנו יש תפקיד לשמור שאיש לא יקח לך את... הלחיים.

אומן הבית

פעם בימי הבניים היה לכל בעל עמדה או נכסים, אומן בית. ובמיוחד למלכים.

מיכאל אנג'לו היה אומן הבית של לורנצ'ו דה מדיצ'י.

אומן הבית היה או צייר או פסל לפעמיים שניהם ביחד.

גם לנו העניים המרודים יש אומן הבית. אומנם לא מיכאל אנג'לו ופסל דוד לא יעמוד לי בחצר אבל יש לי את נירה .

בעצם אומנית הבית היא "וטראז'אית" או בקיצור "אומנית הויטראז''.יש לנו מאפרת הבית, תינוקת הבית וגם אומנית הבית.

תראו את זה יפה הא ?זה החלון שלנו במטבח.

 אבל לא לשם זה התכנסנו. נירה עשתה מיני פעמונים לדלת ואני ישר אימצתי

את הרעיון המדהים הזה.

וחמסה עליכי ,שום עין רעה לא תעבור את סף דלתי. כן אני יודעת גם אתם רוצים.

זה מופיע בעוד כמה צורות אבל אני אהבתי דווקא את החמסיקה.

נירה קמחי האישה המדהימה הזאת שעושה בזכוכיות מה שאחרים עושים בפלסטלינה.מלאה ברעיונות והיצירות שלה מקשטות בתים רבים. ואני גאה להגיד גם את שלי. או. קיי יש לנו את זה?
 כדאי להכנס לאתר שלה יש שם מלא מתנות לקטסטרופה הבאה אה לא אומרים ככה לחגים, לחגים.

 רגע הנה אני מפרסמת את האתר שלה....w.w.w.niravitrag.co.il     

ויאללה תזמינו.
עוד דבר,אל תשכחו להגיד שאפרת שלחה אותכם.

איפור קבוע או דם סוג B

הכל התחיל ש"מאפרת הבית" שלנו... כן יש לנו "מאפרת הבית".

את כל האיפורים לחתונות בריתות היא עושה לנו ואנחנו רבעיה שלא קל להשתלט עליה. לכל אחת יש דעה והיא הפוכה מהשנייה. כנראה שזה כמו לאפר בלול תרנגולות.

הקיצ'ר- אותה מאפרת היא תלמידה שלי כבר שנים. והיא למדה איפור קבוע. ואני בתפקיד המורה, המעודדת  החלטתי לעודד אותה. (את טובה האמיני בעצמך וכו'). ומרוב התלהבות זרקתי לאוויר " אני הקליינטית הראשונה שלך".

עידוד או לא עידוד איפה מחיאות הכפים?

"אני אעשה גבות, איפור קבוע מה יכול להיות?" דקה אחר-כך יצא כל האוויר מהבלון והבנתי איזו טעות ,עשיתי בטיפשותי הרבה.

עברה שנה הכסף שולם אך מצאתי תירוצים למה אני לא באה. עברו שנתיים.

הקוסמטיקאית כבר עברה "שלב חגורה שחורה" עם הייתה כזאת בקורס מאפרות.

והנה הגיע השנה השלישית אי אפשר יותר לדחות....

תראו לא שיש לי משהוא נגד קעקועים... נכון אני לא מתלהבת כשאני רואה בחורה צעירה חטובה עורה צח ומבהיק כמו שרק נעורים יכולים לעור. ...ופתאום קעקוע כמו של יורד ים זקן וחרוש קמטים. איך שהוא הקונספט הזה של שילוב עור צח וטהור עם קעקוע של ימאי. לא בא לי טוב.

אך בעיקרון מציידי שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה.

רק שבבית אנחנו מטילים וטו. הבת הצעירה שלי רצתה קעקוע מהיום שהיא זוכרת את עצמה .ההתפשרות הייתה עגיל בגבה . היא הייתה מאושרת עד הגג לנו זה סתם נראה חצ'קון אומלל בגבה.

טוב הקיצ'ר אני קובעת עם "גברת איפור קבוע." והיום מגיע היא אומרת את לא תרגישי כלום אני שמה לך אלחוש--- אלחוש,קשקוש.

כאבי תופת. העין כבר עצומה לי מרוב נפיחות והיא ממשיכה. בא לי להרוג מישהו ובדיוק אז היא שואלת "יש לך אולי דם סוג B  ?".

"יש לי" A B   אני אומרת.

 "טוב עכשיו זה מובן סוג דם B לא אוהב את החומר של הקעקוע ולכן קשה מאד לקעקע."

"עכשיו באים?" אני שואלת "עכשיו אומרים? אחרי שהגבות שלי כבר נפוחות ונראות, בגודל הגבות, של דולצ'ין."

בעיניים חצי סגורות חזרתי הביתה. נשכבתי. מרוב כאבים אפילו לחייך לא יכולתי.

הבת הקטנה חזרה וכשראתה אותי כעסה "מה עשית לעצמך?"

" דולצ'ין זה מה שעשיתי לעצמי עם קצת קמצוץ מהגבות של אהרוני.

 זה קעקוע ושלא תחשבי שכדאי לך לעשות כי זה כאבי תופת."

 את ניראת כמו "אנגרי בארד". היא נמרחה מצחוק את נפוחה והגבות שלך שחורות כמו ה"אנגרי בארד."

"או.קיי.  תצחקי על חשבוני רק על תעשי קעקוע". אמרתי לפני שהתעלפתי סופית. לפחות לא כואב לי עכשיו.

לא יאומן כי יסופר

 

סיפור ששמעת אתמול.

על שאול שהלך לחפש אתונות ומצא מלוכה. אתם יודעים אני אוהבת סיפורי ניסים.

וככה זה, הולך .מכרה רצתה לקנות ג'ייפ. עד כאן הכל בסדר.

 חברתה  לעסק אמרה לה:" אחותי מוכרת את הג'ייפ שלה בואי תראי ותחליטי אם זה מה  שאת רוצה".

 לאותה מכרה לא הייה נעים לבוא ,לראות ,לבלבל את המוח סתם ,אולי זה דגם שהיא בכלל לא מעוניינת.. היא רק העלתה רעיון. עדיין לא סגורה על כלום .

מה שנקרא בלי "לערב חברים."

מה עשתה חיפשה את אותו אוטו במודעות רכב למכירה בעיתונים. וכשמצאה הודעה כזאת התקשרה. נתרגל על יבש אמרה לעצמה.

היא קבעה עם המוכר עוד לאותו היום כיון שהאחות של החברה, מחכה רק לה...

 הבית הזה מוכר לי חשבה לעצמה משהגיעה לבנין של מוכר הג'ייפ.

אה נזכרה עיצבתי כאן בית.
 מכרתי היא אדריכלית ומעצבת בתים.

המוכר נפגש איתה והסביר לה על האוטו. "החלטה מהירה". אמר לה." כי אני איש עסוק מאוד. מחר אני מוסר את האוטו לסוכנות. אומנם המחיר יותר נמוך אך אין לי זמן להתעסק עם המכירה."

המכרה שלי, אישה ידידותית בעליל, שאלה אותו האם אתה מכיר את השכנה שלו שגרה בקומה 3  היא, עיצבה כאן בית .

האיש צחק. וששאלה אותו מה מצחיק, הוא אמר לה "זאת הבת שלי ואני אדריכל שבונה קניונים ברוסיה."

שניהם צחקו ונהנו מהבדיחה ופתאום הוא הרצין:

"בואי נעשה עסק" הוא אמר למכרה שלי שעדיין לא עיכלה את הדברים.

"אני אמכור לך את הרכב במחיר שאקבל בסוכנות הרכב ואת תעצבי לי את הקניונים ברוסיה."

מי אמר סינדרלה ולא קיבל?

החיילת עולה על 19

מה ניהיה? התינוקת הזאת חוגגת 19.

תינוקת? קוראים לרולה הזאת שמסתובבת לי בבית?

כן תינוקת, מה לעשות? אחרונה חביבה, אחרי הרבה שנים או בת זקונים כפי שקוראים לה .(מי קורא לה היא באה לבד.) לדאבונה, תמיד תישאר תינוקת.

"אימא את מאמינה" נבחה האמצעית לתוך השפופרת שלי " היא בת 19!!!"

"מי? . מה קרה..?" התעוררתי בבהלה משנת הבוקר שלי .

" התינוקת... היא בת... 19." "רגע" נקרעו חוטי השינה שלי באחת" מי בת 19.?"

"אחותי זה מי". נבחה המעירה לתוך השפופרת. כן ,רגע איך זה קרה איך מפעוטה מדהימה היא הפכה לחיילת בת 19? מה ישנתי כל-כך הרבה?

בעיני המשפחה היא תמיד תישאר "התינוקת", גם שתהיה בת 60. וגם שהבית כבר מלא נכדים שקוראים לה דודה. (אוי, אוי איזה דודה יש לכם. כן חבר'ה כל אחד היה רוצה דודה כזאת.)

כשהיא נולדה כבר לא הינו צעירים. הבנות היו בנות 15 ו13. לא ילדות לכל הדעות. וכך היו לה 3 אימהות: שפינקו, רחצו, סיפרו, נגבו את הדמעות ולפעמים ניסו גם לחנך.

זה לא קל לגדול ככה, כל דבר לא נחמד שהיא עשתה, עבר מיד את המחרשה של שלוש נשים שגידלו אותה. כל דבר שקרה בגן ואחר-כך בבית הספר הייתה המסכנה ,צריכה לספר 3 פעמים. וכשניסתה למחות ולהגיד ספרתי כבר לאמא,  שתספר לכן, היא. מיד אמרו לה "לא: את תספרי את הוורסיה שלך. אימא מסלפת ובטח לא שאלה את..."

אבא היה חוזר בערב מהעבודה ומיד היו נשפכות עליו 3 גרסאות של אותו סיפור. כשהיה דבר נחמד או מצחיק הוא התענג ונהנה כפול 3 אך כשהיה דבר לא נעים. שלוש נשים חיממו אותו. ואוי לאותו תבשיל שעף לה על ראשה הכתום.

בת 19 מה נרדמתי בשמירה?

"איך אני נראית? " לבושה כמו "כוסית על", הוא עומדת ליד הדלת מפתחות המכונית על אצבעה "שוב השאלה הזאת?" אני רוטנת מה היא מפריעה לי לראות "הישרדות"  ומי היא בכלל המדהימונת עם רעמת השער הלוהטת כאש על ראשה? אולי יצאה כרגע מהטלוויזיה? לא מכירה אותה בכלל .

" את לא יכולה ללבוש קצת יותר בגדים? נגמר הבד ברנואר?" אני מנסה עוד לחנך דקה לפני ההתבגרות.

"די! אימא ביי!" קיצורים היום מדברים בקודים כמו ששולחים ס.מ.ס.

 תינוקת שלי כמעט 40 שנה בנינו. את עברת 19 שנה. אז תני יד ועזרי למקשישה הזאת לידך. את באמת כבר גדולה, אבל אני עדין אימא שלך. 

חום יולי אוגוסט

איזה חום אפילו השיניים שלי מזיעות.

עוד לא התחיל הקיץ וחם כל- כך מה יהיה עם זה?

אנחנו נימס.

 הקטן נראה כמו פועל בנין ערבי, החולצה שגדולה עליו בכמה מידות הייתה דבוקה לגופו הרזה רטובה מזעה ולכלוך. הוא משך את המכנסים למטה כאילו מנסה לשחרר לעצמו את החיתול.

מסכן הפועל הערב.. סליחה הנכד שלי, הזיע כולו. שערותיו המג'ונג'נות היו דבוקות כמו קסדה לראשו.

הוא לקח את האבטיח הצונן בפיו מעך אותו וירק.

"היי אור מה אתה עושה?" גערה אימו. הוא הסתכל עליה כאומר :" מה את רוצה אני מצנן לעצמי את הפה".

ואז שינן את מה שלמד הרגע "אימא קצייה ,סבא קצייה , סאתא קצייה..."

"לא בובון" אמרתי "אנחנו לא קרציות זה הקיץ קרצייה".

נו אתם שואלים אין מזגן?

יש בטח יש רק שאתה פותח מזגן: אחד לא מספיק קר לו ואחד קופא מקור.

אבל עם השנים הבנתי שהמזגן מקרר אותי גם מבחינת אפצ'י, מחלה לא קירור הגוף. ולכן אני מנסה להפעיל אותו כמה שפחות.

חיסכון אתם אומרים כל הכבוד סבתא ירוקה. איזה ירוקה?

מכונת הכביסה שלי נאנחת ואומרת אולי די? כמה כביסה? תדליקו מזגן.

לקח לי זמן אבל הבנתי אין חסכון בקיץ .

רוצים מזגן תשלמו... בלי מזגן יעלה לכם חשמל ומים: מקלחות המון.. מכונות המון... כן המון כסף. אז מה ירוק פה?

בישראל לא יתכן קיץ ירוק הנה אפילו בחוץ הכל יבש וחום.

וכאילו החם הלא שפוי הזה לא מספיק, מי הופיע? ג'וקים או בשפה יפה מקקים.

כנראה שכל –כך חם להם בחוץ שהם נכנסו לי הביתה.

 בכל זאת בבית יותר קריר.

אומרים שהג'וקים יישארו האחרונים בעולם, אחרי שהוא יושמד. כנראה אחרי הקיץ הזה הם גם האחרונים שיישארו בישראל. כי אנחנו השנה נמות כולנו מהחום.

הנכדון ראה את אחד המקקים שהחליט לעזוב את הדשא הלוהט ולהיכנס הביתה (צודק הבית היה צונן יותר). החצי מטר המתוק הזה התבונן בו אחר כך בנו וראה את אימו ודודתו הגיבורה החיילת, נצמדות לקיר ומחווירות.

 הוא  כמובן לא הבין, כי מיומו לא ראה ג'וק .

 כמו גבר קטן ניסה לעזור להן או פשוט היה מסוקרן מהאורח הלא קרוי הזה. ידו הקטנטנה נשלחה לתפוס את הג'וק כדי לתת אותו לצמד חמד המבוהל (אימו הכל יכולה והדודה חיילת בצה"ל).

"איכס מגעיל" צרחה הדודה. והוא צרח אחריה את המילה החדשה שלמד "מאעיל, מאעיל". הגאון לא צריך הרבה וכבר הוא מדקלם.

"אימא קצייה מאעיל סבא קצייה מאעיל סאתא קצייה מאעיל"

"נו קטן לא הבנת? זה לא אנחנו, הקיץ קרצייה מגעיל"

היה קשה?

כל השנים אני מנסה להסביר : כשאתה חולה אתה הולך לרופא.

                                        כשאתה מוטרד או מדוכא , הגעת למבוי סתום לך לעזרה נפשית. כן זה פשוט כמו שזה נשמע.

למה אנחנו מבינים שכאב לא מוסבר בגוף או מחלה שמפילה אותך למיטה זה בסדר לראות רופא. ועוד כולם מעודדים אותך:" נו מה הרופא אמר?, מה עוד לא הלכת?".

אך שאתה מוטרד, יום אחרי יום, כשאתה מדוכא ואין חשק לעשות כלום, שנראה לך שהילד הולך לאיבוד והנה אתה מאבד אותו, שהזוגיות היא כבר אפילו לא מקום לצחוק אליו. למה אתה לא הולך לקבל עזרה?.

נכון בעולמנו איש לא יעודד אותך ללכת אפילו לא לפגישת התייעצות." מה, אתה הולך לפסיכולוג? מה איתך השתגעת?". "ליועץ רוחני מה זה הקשקוש הזה? מה אתה לא יכול להסתדר לבד?".

תראו את האבסורד לרופא יעודדו אותך ללכת ולעזרה נפשית ירפו ידיך.

כשיש לך זיהום בגרון אפצ'י אחד שלך והדבקת את הסובבים אותך.

כשיש לך דיכאון ,דברים לא מסתדרים. גם כאן אתה מזהם את כל הסביבה.

למשל אימא בדיכאון מה קורה לילדים שלה? או דוגמא נוספת: ילד עם חרדת נטישה אפילו שהוא קטן יכול לשאת את חרדת הנטישה שלו שנים ולהפוך .לאדם נוטש או ננטש.

למה לא טיפלו בו שהיה קטן? בורות .

"הוא לא עוזב את אימא איזה מתוק" היא אומרת " כמה שהוא אוהב אותי". היא לא מבינה שדבר שהוא לא במידה מראה על רגש מודחק זה לא אהבה זה פחד:" אני לא עוזב אותך כי אני פוחד שתעלמי לי."

כל האנשים שמגיעים אלי היו יכולים לקבל טיפול מוקדם ולהימנע משנים של סבל מיותר.

ובכלל כסבתא, אני יודעת שתפקידנו הוא גם לעמוד עם היד על הדופק. ראינו כבר דבר או שניים ואנחנו יודעים מה נורמה או לא .

בואו לא נפחד להגיד לילדנו:" הנכד לא בסדר הנכד סובל". ושוב כפי שנשאל את הבת "הלכת לרופא?" למה לא ננדנד לה "הלכת כבר לייעוץ?"

אישה קשת יום משכה בשרוולי, הכרתי אותה דרך הקבוצות ושבקשה שיחה פרטית נהלנו אותה בשקט בצד.

"אני חושדת בחתן שלי" היא לחשה לי" הוא בוגד בביתך"? שאלתי." גם אבל זאת לא הבעיה הראשית אני חושדת ,שהוא נוגע בבת שלו, בנכדה שלי".

"ומה עשית ?"שאלתי.

"כלום בנתיים אני לא רוצה לגרום למהומות." "תגידי לביתך" אמרתי. "תעשי עם זה משהו...".שילכו לטיפול...

לא אלאה אתכם רק אספר לכם שהיו המון האשמות בדרך. הבת לא האמינה. החתן לא דבר עם החותנת. ואותה אישה אמרה לי:" חבל שהתחלתי עם זה כל הסיפור היה מיותר".לאט לאט דברים נשכחו והשקט חזר למשפחה המורכבת.גם אני חשבתי שאולי הסבתא הזתה.

 6 שנים עברו מאז. הנכדה שעשתה מעשה קיצוני סיפרה ליועצת שלה:

"רק סבתא ידעה אבל בשביל שלום בית היא שתקה."

סאתא נדרשת לספגטי "עלהאיטלינו"

הג'ינג'י קורא לי "סאתא" כנראה שהסבתא עוד לא שגור בפיו לעומת זאת "לאימא יש רכב מסוג מזאדה ",עם דגש על האה דה זה כן, ולכן קוראים לי בימינו אלה "סאתא."

העיקר סבא וסאתא חזרו מחו"ל, ב6 בבוקר אחרי 24 שעות ללא שינה.

 ב4 אחה"צ  הראשונים התייצבו.
 קורי השינה עוד על עינינו . פינו מרייר אחרי שינה טרופה. וכבר אסופת נכדים משתוללת בסלון בקול תרועה רמה שהכתה באוזנינו המתעוררות ללא רחם. אחרי שתי דקות של חיבוקים ותכולת מתנות שנשפכה על הרצפה. הרגשתי את העיפות של חייל קרבי שלא ישן 24 שעות ונתנו לו במתנה 3 שעות ויאללה זוז.

 גופי המסכן התמרד. נמרחתי על הספה מתבוננת בפלא הזה שקוראים לו נכדים. (אי אפשר להוריד את הווליום?)

"מה יש לאכול?" שאל הנכד שרגיל לקבל אצל סבתו את ליטרת הבשר שלו.

פתחתי את המקרר לא היה שם כמובן כלום.

מה עושים תליתי מבט מסכן באימא של הילד אולי היא תציל אותי. היא משכה בכתפיה כאומרת  "זבשך"( זאת הבעיה שלך. את הסבתא לא? וגם אני לא אכלתי כבר שבוע, כי את החלטת לסוע לחו"ל. יש פה רעבים !).

סבא דידה למטבח "מה אוכלים?".

 נכד רעב, מה עושים? לא סבתא עייפה תיתן לנכדה לרעוב. זה שהוא חזר מהגן ואכל שם זה לא משנה, יש לו קיבה מיוחדת לאוכל של סבתא.

ניסיתי עוד למחות ,חברים, אני חזרתי מאיטליה כרגע, עייפה כמו...ולפתע אורו עיני מה למדתי במסעותיי לאיטליה? כן! בינגו.

היה לנו את המדריך אריאל הנ"ל נולד באיטליה. בעצם  עם לדייק לאחיו שייכת חברת הנסיעות "סולו איטליה" . והוא לימד אותנו איך מבשלים ספגטי,פסטה או כל קישקוש אחר של איטלינו. חייכתם? הנה זה בא:

כלל ראשון לעולם הרוטב יחכה לפסטה ולא הפסטה לרוטב.

.1.סבתא השרתה כמה עגבניות במים חמים כדי "לפשוט להן את העור".( ילדים לא אוהבים שהם מגלים את הקליפה של העגבניות בפה. קצת טירחה וזה יורד).

קצצה לקוביות גדולות אמרתי גדולות במילא נהיה קווצ'ה.

במחבת גדולה טיגנה בשמן זית בצל וכשהזהיב הכניסה 3 שיני שום קצוצים קטן.

 עכשיו תור העגבניות שהכנתי קודם. מעט מלח, פלפל וקופסת רסק עגבניות קטנה. (מי שרוצה מעט פפריקה ,קובית קנוור ,של תבלינים או פפריקה ושום, וכף סוכר כדי להתגבר על החמיצות.)

לבשל כמה שרוצים על אש קטנה, לבחוש מדי פעם.

2.להרתיח מים בסיר גדול... הרבה מים. כשרותח לזרוק קמצוץ של מלח גס.

אמרתי קמצוץ מה את שופכת כף?.

כלל שני באיטליה לעולם הסועד יחכה לפסטה ולא להפך כיון שמדריך התיירים החמוד שלנו אמר שהוא יעבור בית, בית ויבדוק שאנחנו לא עושים פשעים בפסטה. או כדבריו מעשים מגונים בפסטה. סבתא הושיבה את כולם בדיוק שסיר המים רתח. אריאל המדריך יהיה גאה בי.

הפסטה נכנסה למים הרותחים ( לא לסגור עם מכסה, אריאל בודק, אה הוא לא מכיר אתכם? ניצלתם..)חברה לא מה שכתוב בדף ההוראות.

 בדקתי שהיא עוד אפילו לא על הדנטה (על השן). צריך לקחת כל פעם אחד ולנסות ובטח לא לזרוק על הקיר.

עוד לא עשויה ככה היא צריכה להיות יש לה עוד כמה דקות בישול ברוטב .אני מקצוענית אז יש לי סיר מחורר שכל המים יוצאים כשאני מרימה אותו. כן סיר פסטה מה יש להתבייש.

וכל הפסטה נכנסה לרוטב 2 דקות בישול תוך ערבוב ווואלה....

רבע שעה ויש פסטה נפלאה בחסות אריאל המדריך "מסולו איטליה" .

ולסאתא שעם תוכל עוד פסטה אחת היא תחתוך לעצמה את הורידים ועוד באולר של המדריך אריאל. היא שקעה לה בספה סימנה v  גדול גם אוכל ,גם שקט מי צריך יותר מזה?