מתוקונת

 את מלאך שנשלך אלינו ממרומים. כל הזמן מחייכת, מספרת לנו מלמולים.

את, שכבר היום... ואת רק בת חמישה חודשים רואים איך תכסחי את הבנים.

"מה אתם מפחדים מה אתם הומואים?". בטח תגידי להם שיהיו לך שתי מילים בפה.

את שכבר עכשיו לא מוותרת. מבעד סורגי הלול שלך את מסתכלת על הבנים ומחלקת להם הוראות.

"בובי שלי"  אחיך אומר ונגש לסורגים כדי להראות לאחיין שלכם למי את שייכת.

האחיין עוד לא שנתיים מסתכל בערגה: יש חלוקה התינוקת שייכת לגדול יותר.

הוא צריך עוד לחכות, שיעשו לו גם תינוקת ששוכבת בלול.

העיניים מסתכלות בחמדה על הצעצוע של אחינו, אך שאימא שלו נגשת לתינוקת זה לא מוצא חן בעיניו ...היא רק שלו ונא לא לערב אחים.

את משתלטת בלי אומר על הכל הלול שלך תופס חצי סלון, הטרמפולינה את החצי השני. והבנים מצטופפים על מזרון אחד כדי שיהיה  לך מקום.

כולם נגשים לשולחן לאכול רק את נשארת לבד בקצה הסלון ובמבטך אני רואה איך את חושבת "חראים לא הזמינו אותי. חכו שאגדל אני אוכל לכם את כל האוכל."

ועכשיו דבר חדש "יש לה טונוס שרירים גבוהה בגלל זה היא.."אומרת לי אימך בדמעות.
 הלו מה זה הדבר החדש הזה? כל פעם ממציאים איזה "פליצה" חדשה ודואגים שההורים יכנסו לחרדה וירוצו לכל הפיזיוטרפסטיים או מרפאים בעיסוק או קשקוש אחר.
 הזמינו לך כבר 100 תורים שיאבחנו את מה שבמילא יסתדר מעצמו.

ואני שמחה שבזמננו לא ידענו מה שיודעים עכשיו כי אין ילד בחלד שלא מאובחן וכולם הולכים לטיפולים ובסוף במילא הכל מסתדר מאליו.

את מגיעה לעולם טוב יותר מנוסה יותר אך גם דורשני הרבה יותר.

ואני הסבתא, פה כדי לעשות לך את החיים קלים יותר.

טונוס או לא טונוס בואי נחליף חיתול בשביל סבתא את מושלמת .