יום מתוח היה היום. הפיגוע של אתמול, עוד הדהד בלב וכבר אנחנו שומעים על נפילות פגזים בדרום.
אך מה לעשות יום שישי וקניות הן חובה. החיילת הלא קרבית בעליל שלנו ישנה בבטחה בבית. אנחנו בקניות וסידורים.
פתאום אביה של החיילת מושיט לי את הפלאפון "לא מבין אותה תנסי את." הוא מושך בכתפיו.
"כן ילדה", אני עונה באדישות. והיא אש ולהבה, ישר יורה. חיילת או לא חיילת. "כיבסת לי את המדים?"
"כן ".אני עונה מרוצה מעצמי על הזריזות האימהית שהפגנתי ישר על הבוקר.
"אימא את לא נורמאלית כיבסת לי שוב את תעודת החוגר."
את ה"מה אני אעשה".. אני כבר לא שומעת וללבי אני לוחשת "אלוהים לא שוב".
די! מספיק! . זאת תעודת החוגר הכי נקייה בצה"ל למה שוב לא שמתי לב?
חוזרים מיד הביתה .
יש לנו טקס קבוע האבא מייבש את המסמכים בעדינות . הוא לא בעסק הוא רק מנקה את הבלגן שאשתו הסתומה עשתה. בחרדת קודש ובפנים רצינות מלאות ריכוז, הוא פותח את המסמכים יש לו כבר טריקים מיוחדים ליבש מסמכים.
הילדה בוכה וממררת בבכי. ואני יושבת כמו אחרון הנאשמים. מבט דבילי על פרצופי הנבוך שאומר :"אני לא מאמינה שאפשר לכבס כל-כך הרבה פעמים מסמכים מנייר." בראש מורכן אני חוטפת את כל הכעס. מגיע לי. שוב התעצלתי לחטט בכיסים.
החיילה, אומרת שהיו שם טלפונים שבמקרה שיודיעו לה על נוהל חרום היא צריכה להודיע הלאה..."אני אתן לך פתק שאני כיבסתי את החוגר על שלל המסמכים שהיו בו." אני מציעה ברוב תושייה.
"אימא אני לא בכיתה ב' את לא יכולה לתקן כל דבר. עם מישהו יישפט,זאת תהיה אני ואת לא תוכלי לבוא ולהגיד אדוני השופט זאת אימא אשמה."
אז צה"ל יש לי בקשה אחת עד שביתי תסדר בחזרה את כל המסמכים המכובסים שלה נא לא להיכנס למלחמה כוללת. אתם מבינים שם?
היא לא אשמה, זאת אימא שלה שרצתה שיהיה לה חוגר נקי ללא רבב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה