זה שנשרפה לך הרגל זה מילא אבל זה שהמון אנשים מטפלים בך זה כבר מבלבל.
בבית שלך מסתובבים המון אנשים סבתות, סבא, דודים ולכולם אותו מבט מרחם. ורצון לקטוף לך, מה זה לקטוף לעקור בפראות את הירח מהשמיים.
כן אתה צודק: זה לא פייר גם אחות חדשה צרחנית ומוגזת במיוחד,וגם רגל חבושה וחוסר יכולת לדרוך על הרגל. זה לא אומר שאתה לא יכול זה רק אומר שאתה מת מפחד כי הכאב גדול.
ילדון קטן: עיני ענק כחולות מפלס לך את דרכך בזחילה. ובין כל הרעש והבלגן, אתה מנסה לחיות את היום, יום שלך.
רק איך אפשר שכל כמה זמן צץ אדם אחר שתפקידו לשחק איתך או לשמור על אחותך.
הבית שלך נראה כמו אחרי פוגרום: תחבושות , משחות, טיטולים צוואים בכל מקום,בגדים זרוקים, והמון מתנות .
המתנות של התינוקת החדשה מתערבבות עם הכמות המוגזמת של המתנות שלבבות רחומים מבאים לך רק כדי לשמח אותך. אתה שולף את המתנה משחק קצת וזורק כי כבר באה מתנה חדשה שאתה צריך לכפרות.
סירי ענק שסבתא & סבתא הביאו.
ולך אין תאבון! כן תכף יוציאו את העוגות אז למה להתאמץ על אוכל?
אמא שלך שאחרי כל הבלגן חזרה לגזרה המקורית ואי-אפשר להאמין שעבר חודש מאז הלידה.
מתחננת לאלוהים שכל הבלגן יגמר והיא אפילו לא מאמינה שיש אלוהים אבל מישהו משהוא שיגמור כבר את הסגה המופרעת הזאת.
היא רוצה לחזור לחלום המתוק שחלמה לפני פרוץ הצונאמי שפקד את ביתם: אמא לשני ילדים קטנים ,מסתדרת נפלא אפילו לומדת. ולא להיות בחלום הביעותים שהיא נמצאת בו כרגע.
ואתה ילד שלי מנהל את הבלגן כי משהוא חייב לעשות סדר המבוגרים יצאו משליטה.
אפילו אמך החזקה והגיבורה לא משתלטת על סבתא אחת שכל הזמן באה עם רעיונות מטורפים: "באיך להציל אותך" ולא מבינה את המושג של הסבתא השנייה:" הניחי הזמן יעשה את שלו".אתה פוקד עלי: " סבתא שימי את התינוקת בעריסה אני רוצה לשחק."
"רגע" אני אומרת ומנענעת במרץ, את הגוש העטוף שמיכות והצורח בזרועותיי "ניתן לה להירגע ואז נשים אותה בעריסה "ואתה חבוב שלי אומר:" אז תשימי אותה בעגלה."
כן יש לך פתרון לכל דבר.
מה לעשות עוד כמה ימים הסופה תחלוף אך זיכרון הסופה לא ימחה לעולם. המוח מסרב לעשות delete"".
ולצערנו תמיד הלידה השמחה של אחותך תחבור עם הכוויה הקשה שלך ככה באגודה אחת לנצח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה