אני כותבת לך בת מתמצית ליבי. ליבי הבוכה עליך ואיתך.
אני שומרת כרגע על הגוזל הורוד שהשארת בידי למשמרת. את רצה בין הבית שלך שבו נמצאת התינוקת כולה בת שבועיים בלבד. את מניקה, והיא צריכה אותך "צמוד למדד." ובין בית החולים בו מאושפז "הגבר" בן הש
נתיים וכלום. רגלו חבושה כדי להגן על הכוויה שעשה לעצמו, כאשר ניסה לראות עם המים חמים והם אכן היו חמים.אין לך אפילו זמן לבכות או לכעוס את אימא במשרה מלאה וכל עולל שלך צריך אותך יותר ממה שאת אפילו מעיזה לחשוב.
שעות שינה זה מותרות בשבילך. את חיוורת לגמרי אך מפוקסת וחדה כתער.להיא מוצץ בהרתחה ,לו את התותים שהוא אוהב ולבעל שלא מש ממטת תינוקך את "הגלובס". את לא שוכחת כלום רק את עצמך.אך זה לא הזמן לשיחות כרגע זה זמן לפעול ואת מסדרת את המשפחה כחיילים כדי שיתנו מענה לצרכיך.
בדקות שהיו לנו יחד החמאתי לך אך את ביטלת ואמרת ומה אני יכולה לעשות?
נכון את צודקת את מתפקדת כי אין בררה אך את מתפקדת נפלא.
וכאן אני רוצה להגיד לך: "שאפו" ילדונת את נפלאה את אימא נהדרת אישה מקסימה, מסורה מאין כמוך
אפילו אותי שאלת "אימא מה תאכלי? ".ואני לא בשלתי לך, לא כיבסתי לך .רק פיצה הבאתי כדי שתאכלי (גם כן אימא.)
ילדה שלי מי נתן לך דוגמא כזאת איני יודעת אך את האימא המושלמת.
ובשבילי הילדה המושלמת.
ועכשיו לכי לנוח גם גיבורים בשדה קרב צריכים כמה שעות מנוחה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה