נכדה מתוקה שלי כולך בת שבוע ויום.
עטופה בשמיכות רכות וחמות שינעימו את שנתך. גור קטן חבוק ושבע.
פנייך היפות ( טוב די אני הסבתא ) כל-כך קרובות לפני.
אני מסתכלת עליך אחרי צפייה ארוכה לבואך: את מלאך ,את עדינה, את נזר הבריאה. אבל החוט הזה שנקשר בן סבתא לנכד עוד לא נקשר.
מה לא בסדר איתי? אני שואלת מריחה את הריח התינוקי המהמם הזה .האף מלא אותך והעניים נשואות
אל הגור השני שרץ,קופץ ומדבר איתי. אלוהים , ברור, איזה הצפה הלב דופק: בום ,בום גואה מאהבה.הנה איתך זה עובד..בקש הכל נסיכי סבתא תיתן במילא פי שניים.
מה קורה כאן?
אולי עוד לא התרגלתי? אולי אני פוחדת לחלק את אהבתי לשלושה במקום לשניים?
ואולי עוד לא חפרת בליבי כמו השניים האחרים, את המחילה שנועדה לך ורק לך.
תראו את סבא! כבר מאוהב, רואים עליו : מדבר עליך, מתאר אותך: המילים שמתגלגלות מפיו מלאות דבש ומתיקות.
ואני יש לי תפקיד :מחזיקה אותך. נזהרת מאוד שלא תתעוררי ,תוחבת לך מוצץ. ומסתכלת כדי להכיר אותך טוב יותר.. אני שואלת את סבא עם יסכים להחזיק אותך כדי שאתפנה "לנכדי אהבת חיי": "לא" הוא עונה לי בחרדת קודש לא להעיר אותך מתנומת התינוקת שלך.
אני מחזיקה בך כחצי שעה, את ישנה טוב . אימא שלך אומרת:" אפשר להחזיר את הגורה לעריסה" אני מצייתת מכאנית ואז בדיוק אז כשגופך הקטן מונח על המזרון הקטן אני שומעת בום ענקי .
מה זה? מי ירה פה?...
לא זאת את :את ירית את יריית הפתיחה ישר לתוך ליבי. אז ככה זה?
אני מביטה בך שוב מופתעת . היי נדמה לי שפתאום קשה לי להיפרד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה