כבר הגיעה שעת השנה של סבא אך בהוט. הקרינו שוב את היצירה שלפני כמעט 30 שנה הייתה התנ"ך שלי.
הסרט של וודי אלן. שבו גיבור הסרט מספר על רומן שהיה לו עם אנני.
הלו היא דאיין קייטן המצוינת. שלדעתי ואולי לא ראיתי עוד הרבה סרטים שלה
מדהימה בסרט זה.
הבחורה אישה מתוקה מבולבלת. מתנהלת בחיים בפיזור מתוק כי יש לה חיים. היא אוהבת לבלות, אוהבת לצחוק והחיים הם חגיגה.
הבחור שאותו מגלם וודי אלן הוא יהודי נוירוטי שכבר 15 שנה בטיפול פסיכולוגי ועדיין מה שמעניין אותו זה סרטי שואה. הוא מכבה כל שימחה וכל חגיגה, בדיבורו הציני. אך הוא פשוט מצחיק עד דמעות. פשוט ענק.
כל הספרים שהוא קונה לה בשמותיהם מופיעה המילה מוות. ושנבין הבחור קומיקאי וזאת פרנסתו.
הדיאלוגים השנונים בניהם ...מי שלא ראה שיראה אין כבר סרטים כאלה.
ואני אז בחורה בת 25 פלוס מינוס שישבה באולם ובאותו רגע ידעה שעולמה השתנה.
בפעם הראשונה שראיתי את הסרט, חשבתי שאחרי סרט כזה אי אפשר להמשיך לחיות את אותם חיים.
אימצתי את הבלבול של אנני את הבגדים שלה את הצחוק שלה. את "הלה די דה". המפורסם והמטופש שלה שהיא אומרת כל פעם שהיא נבוכה.
למזלי הגבר שאיתי גם הוא נוירוטי ומצחיק עד דמעות ציני ושונא את החיים. כך שהיה קל להעתיק מהסרט לתוך חיינו . שנים העתקתי הכל :את הצחוקים את המשפטים השנונים והעקיצות גם בנינו.
אנני , שלי לא נשארה בזוגיות הזאת.למרות אהבתה היא קמה והלכה לחיים חדשים. טוב לא היו לה ילדים.
30 שנה אחרי שראיתי את הסרט בשנית הוא שוב היכה בי.
בפעם הראשונה שראיתי את הסרט כל-כך הצטערתי שהם נפרדו. אז לא הבנתי למה?
היום ממרום גילי המופלג אני מבינה שאם הם היו נשארים ביחד הם היו נראים כמונו... היא הייתה זונחת את מכנסי הבאגי שלה רחבים באגן וצמודים במותניים את החולצות המכופתרות והוסטים השווים. ובטח את העניבה הגברית שהוסיפה להם. אני אחרי שנים זנחתי את התלבושת של אנני.
א. כי המכנסים לא נסגרו וב. מי הולך היום עם עניבה.
היא הייתה נכנעת לפסימיות שלו והורגת את האופטימיות שלה. או לא
היא הייתה ממשיכה לצמוח ולראות עולם והוא הייה ממשיך לקטר , ולהעכיר כל שמחה.ולנסות להגביל אותה.
לא אני לא מצטערת שלא הלכתי אז בדיוק כמו כוכבת חלומותיי. אבל עכשיו אני נהנת להרהר מה היה אילו....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה