שתהיה שנה עם הרבה גמישות

ברכות לשנה החדשה

שנה טובה

"תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה."

אז נפסיק לרגע לקלל ונתחיל לברך...

המון בריאות לנו ולילדינו. ושכל הוירוסים והחיידקים יטוסו לחופשה " הכל כלול" בטורקיה.

שלא נתבלבל בין הכדור האדום לצהוב.

שחיוך ושמחה יהיו מנת חלקנו. שנקפל את האוהלים. כי טרכטנברג הביא אותה ברעיונות גאוניים ולא רק מרח אותנו, הדביק פלסטר צבעוני של פו הדוב נתן לנו נשיקה על הראש וניחם ב"עד החתונה זה יעבור."

 ומי שהתחתן ולא עבר לו ואין לו כמובן בית... ונוסיף גם כמובן  את אלה שצעקו ברחובות... שיקבלו לפחות שמינית ממה שביקשו, ולא יחזרו "לאין בית" שלהם בידיים ריקות. שדפני ליף תיכתב בדפי ההיסטוריה ותחזור שוב להיות "ילדה יפה ת"א ", בלי שמנחי טלביזיה יעשו בה  "מעשים מגונים" כל שני וחמישי.

שגשם ירד וירד וירד. עד שהכנרת תצעק " מספיק עם זה אני כולי רטובה."

שנתכרבל בפוך חם ורך מעוטר בשושנים קיטשיות כוס חרסינה עדינה בידינו הזרת למעלה ונגיד "או אליזבת תראי כמה גשם ".. ולרגע נשכח שאנחנו בלבנט ונחשוב שאנחנו בלונדון.

וכשהפלסטינאים יכריזו מה שיכריזו אנחנו לא נרגיש כלום  .אולי ננמנם מול הטלביזיה ואז נתעורר בבהלה כי כמה דגנרלים  עשו "בווווו" גדול והפחידו אותנו נורא.אבל זה הכל מספיק הפחדות לשנה אחת.

שהערבים ימשיכו לריב בינם לבין עצמם ויעזבו אותנו בשקט.

רק שתוך כדי מריבה יישמט להם בטעות חייל אחד שנשכח כל-כך הרבה שנים ויתגלגל חזרה הביתה.

שלשלי יחימוביץ תצלח הדרך ונראה אישה כראש הממשלה. כי "ארץ נהדרת" מחכה לחומרים חדשים וכשהיא בהרכב חסר זה מה שחסר לנו.

שהשלום יתפרץ לו פתאום, בלי שחיכינו ובלי ששמנו לב. ( את החייל כבר קיבלנו?)

שלכולם תהיה עבודה. וששכר המינימום לא יספיק ל8 ימים בלבד כי אי אפשר כל חודש לחגוג חנוכה.

שכל מדינת ישראל תהפוך למדינת "רעננה"... אה שוב אי אפשר? אז נא לא לדרוש כל-כך הרבה משנה אחת.

שארנקנו יהיו מלאים. וכל השוטרים ילכו לעשות פדיקור ומ"פקד" גם מניקור.

לא ... לא כי אנחנו רוצים שהם יהיו יפים אלה כי משעמם להם ואין להם מה לעשות.

שמשרד הבריאות והחינוך יקבלו את תקציב הביטחון. וליתר ביטחון נשלח את כולם לעבוד. גם אלה שעובדים ב"לשם שמים" ועובדים עלינו בעיניים. מישהו צריך להחליף את השוטרים הם בפדיקור עכשיו.

והעיקר שלא נשכח לקחת את הכדורים בזמן.

                      שנה טובה לכולם.

הרומן שלי עם אנני

כבר הגיעה שעת השנה של סבא אך בהוט. הקרינו שוב את היצירה שלפני כמעט 30 שנה הייתה התנ"ך שלי.

הסרט של וודי אלן. שבו גיבור הסרט מספר על רומן שהיה לו עם אנני.

הלו היא דאיין קייטן המצוינת. שלדעתי ואולי לא ראיתי עוד הרבה סרטים שלה

מדהימה בסרט זה.

הבחורה אישה מתוקה מבולבלת. מתנהלת בחיים בפיזור מתוק כי יש לה חיים. היא אוהבת לבלות, אוהבת לצחוק והחיים הם חגיגה.

הבחור שאותו מגלם וודי אלן הוא יהודי נוירוטי שכבר 15 שנה בטיפול פסיכולוגי ועדיין מה שמעניין אותו זה סרטי שואה. הוא מכבה כל שימחה וכל חגיגה, בדיבורו הציני. אך הוא פשוט מצחיק עד דמעות. פשוט ענק.

כל הספרים שהוא קונה לה בשמותיהם מופיעה המילה מוות. ושנבין הבחור קומיקאי וזאת פרנסתו.

הדיאלוגים השנונים בניהם ...מי שלא ראה שיראה אין כבר סרטים כאלה.

ואני אז בחורה בת 25 פלוס מינוס שישבה באולם ובאותו רגע ידעה שעולמה השתנה.

בפעם הראשונה שראיתי את הסרט, חשבתי שאחרי סרט כזה אי אפשר להמשיך לחיות את אותם חיים.

אימצתי את הבלבול של אנני את הבגדים שלה את הצחוק שלה. את "הלה די דה". המפורסם והמטופש שלה שהיא אומרת כל פעם שהיא נבוכה.

 למזלי הגבר שאיתי גם הוא נוירוטי ומצחיק עד דמעות ציני ושונא את החיים. כך שהיה קל להעתיק מהסרט לתוך חיינו . שנים העתקתי הכל :את הצחוקים את המשפטים השנונים והעקיצות גם בנינו.

אנני , שלי לא נשארה בזוגיות הזאת.למרות אהבתה היא קמה והלכה לחיים חדשים. טוב לא היו לה ילדים.

30 שנה אחרי שראיתי את הסרט בשנית הוא שוב היכה בי.

בפעם הראשונה שראיתי את הסרט כל-כך הצטערתי שהם נפרדו. אז לא הבנתי למה?

 היום ממרום גילי המופלג  אני מבינה שאם הם היו נשארים ביחד הם היו נראים כמונו... היא הייתה זונחת את מכנסי הבאגי שלה רחבים באגן וצמודים במותניים את החולצות המכופתרות והוסטים השווים. ובטח את העניבה הגברית שהוסיפה להם. אני אחרי שנים זנחתי את התלבושת של אנני.

 א. כי המכנסים לא נסגרו וב. מי הולך היום עם עניבה.

היא הייתה נכנעת לפסימיות שלו והורגת את האופטימיות שלה. או לא

היא הייתה ממשיכה לצמוח ולראות עולם והוא הייה ממשיך לקטר , ולהעכיר כל שמחה.ולנסות להגביל אותה.

לא אני לא מצטערת שלא הלכתי אז בדיוק כמו כוכבת חלומותיי. אבל עכשיו אני נהנת להרהר מה היה אילו....

למה עכשיו דווקא שטוב לי

דווקא עכשיו שבגרנו. אין משכנתא ואם יש זה בגלל בית שנקנה להשקעה.

דווקא עכשיו שהכל בסדר. נו אם לזה קוראים בסדר? ועל מי מנוחות.

איך אמרה הפולנייה? אני אנוח רק בקבר.

 זוגות שאחרי כל השנים גידלו ילדים לתפארת צלחו גם צלחו את הקן המתרוקן, או איך שלא קוראים לסוף, סוף נפטרנו מעונשם של אלה.... נשארו ביחד אחרי שהוציאו שנים, בסכין פלסטיק זה את לבבו של זו ועכשיו לוקחים שלוק חמצן ושני כדורים ורודים שצריך לקחת בערב,  ובמלוא הריאות נושמים אויר פסגות וטוב להם ביחד.

זה הזמן בדיוק השעה לצאת לחיים חדשים אין כבר שום דבר בוער. הכל ידוע הכל דופק כמו שעון שווצרי מדויק ( חוץ ממה שלא דופק). זה הזמן של להיות ביחד ולעשות כל מה שתכננו כשנהיה גדולים. ( לא , לא אגיד זקנים.זקנים- זו מילה של צעירים וככל שמתקרבים לגיל פחות משתמשים בה).

אך תוכניות לחוד ומעשים לחוד .

 דמינו לרגע ערב פנוי הגבר מוציא מהמקרר בקבוק יין שרודני. לא בגלל הפלצנות אלה:" כי בואי נשכח איך נראית פעם"... בואי נשתולל לנו במרחב הבית, נרקוד נקרע את העולם עד אור הבוקר . ובחיוך ממזרי שעוד זוכר (טוב הוא זכר לקחת את הגלולה שעוזרת לו לזכור) הוא לוחש:

" בואי אמרח אותך אהובתי, היה מבצע בסופר והבאתי היום, ממרח שוקולד נטול סוכר". (טוב בגילנו).

עכשיו קחו מחק ותמחקו...גם את החיוך....

הערב של רובינו נשמע ככה:"קנית לי את הכדורים לסוכרת\ לחץ דם\ כולסטרול (תוסיפו אל תתקמצנו אני יודעת שרק מעטים מגעים לקו הסיום בלי 1000 כדורים)?" "לא שכחת גם לך?". האישה בבגדי עבודה בוטשת כבר בעצבנות כמו סוסה בקרקע:" נו טוב יוסף, תאכל משהוא ובזריזות, כי צריך לעשות בביבי סיטר על הגוזלים."

רגע... רגע מה קרה? מה נהייה? אני את ילדי שחררתי כבר מזמן למה אני צריכה שוב לשמור על מישהו? לא התבלבלו פה סדרי בראשית?

אנחנו שמשוחררים מפאת גילנו מצאנו את עצמנו עסוקים וטרודים מעל הראש.

במקום לחגוג את החיים. אנחנו רק קצת "משחררים את הילדים." רק קצת עוזרים. השבוע שלנו התקצר לשמינית מרוב עזרה.

היי שמישהו יניף דגל לבן!!! מה קורה פה? אני צריכה לחכות עד שדפני ליף תהיה סבתא.

איפה אוהל המחאה של הסבתות? זה לא עזרה כספית למזלי הטוב "החבר'ה" שלי הסתדרו יפה. זו עזרה בגידול הילדים. שמירה, הסעות ,בייבי סיטרים לאורך ולרוחב.

מי שמע על סבא שביום, יום הוא סמנכ"ל. איש עסוק וטרוד שכל יום שלישי חותך דיונים באמצע,כי הנכד צריך להיות ב6 בחוג של "יפית התרגילית".

וסבתא כבר קראתם קודם. אנחנו איבדנו את מה שהבטחנו לעצמנו כשהיינו צעירים.

אז ככה:                 למוצא הישר

              כל מי שמצא את החופש שלנו.

              כולל כל החלומות שלנו.

               מתבקש להחזיר בהקדם.

              "לזקנים ללא חיים"

                      פרס מובטח.

                              רק חכה שאתה תזדקן. 

סבתא כבר לא יצרנית

פעם סבתא עבדה קשה מאוד. היא קבעה את סדר היום שלה. היו לה הרבה קבוצות והרבה מטופלים.

זמן? אתם שואלים. לא, זמן לא היה לה .טלפונים ,בלגנים ,סידורים מעל הראש.

הילדות שעוד היו צעירות העירו לא פעם :"אין לך זמן בשבילנו רק הקבוצות והמטופלים שלך מעניינם אותך. איפה אנחנו?" אך הכסף קנה והשתיק כל מחאה.

ואז הגיעו כבוד הנכדים, מחמלי נפשי, הדברים המתוקים האלה שבגללם כדי לקום בבוקר. והם תפסו את סבתא לא מוכנה...

התמקמו לה ישר בלב. עשו קיצור לשק הדמעות. נכנסו לחיוך. ולצ'אקרת הרגשות ,שם הם חופרים עם שופל מפלסטיק שכמובן אלא מה? סבתא האוהבת קנתה להם.

והם ... הם לא התכוונו ,הם רק חיים את חייהם המתוקים. אך האימהות שלהן... מחככות ידיהן בהנאה. הנה סבתא תפסנו אותך. רוצה נכדים? אז לעבודה.

וככה בגילי המבוגר אני מוצאת את עצמי כמעט ולא עובדת. כל מטופל נדחה כי היום צריך לשמור על פספוס שאימא שלו צריכה ללכת.

וסבתא? היא אוחזת בשפופרת הטלפון או יותר נכון ,לוקחת את הפלאפון ומחייגת שוב ושוב לבטל לאנשים יקרים שהזמינו תור. ומי שרוצה לקבוע בטוח שאני מאד עסוקה .
כל יום אני לא יכולה. מסכנה חושב הפציינט כמה היא עובדת קשה. הוא לא מבין שכל היומן שלי מלא ב... לשמור על נכד א' וביום ג' לשמור על ב'.

לסבתא שלנו אין זמן לקבל מטופלים הנכדים השתלטו לה על היומן.

הנה אני רוצה לארגן קבוצה חדשה, כי כבר בוער בעצמותי ללמד את החומרים שאני כל-כך אוהבת ולא מוצאת ערב פנוי....

אני ממשיכה לעבוד רק שאני לא מרוויחה יותר. עם לא נקרא לחיבוק אוהב ומתרפק של נכד רווח.

אני שואלת ברצינות, סמרק של תינוקת מרוח על "פרצוף הסבתא" זה רווח?

"את לא הכנסת החודש כמעט כסף" אומר לי סבא בפרצוף זועף.

"אבל הוצאתי הרבה " אני מתגוננת "ישבתי במסעדות עם הבנות והנכדים. קניתי צעצועים. אתה זוכר קנינו להם ביחד אוהל שיוכלו לשחק."

סבא מסתכל עלי ברחמים "היא זקנה הראש התבלבל לה." הוא חושב לעצמו.

"את לא יצרנית" הוא נוזף בי. " למה לא?" אני מיד מתגוננת " הנכדים יצרו לי הרבה בחיתול, החלפתי כ4 חיתולים היום".

"הביני" הוא פונה אלי כמו לילד דביל "את לא מכניסה כסף את רק מוציאה!"

לא נכון אני מוחה ."הכנסתי אוכל לקיבות של נכדיך. אלף שירים לימדתי אותם ,גם ריקוד חדש הם יודעים". "ומה נאכל" מתמרמר סבא "את "התוצרת" מהחיתולים". "הרוחניים האלה" אומר סבא "חיים מאויר" ודווקא סבתא אוכלת יפה....

כן אני חושבת לעצמי סבתא כבר לא יצרנית היא כבר לא מייצרת עושר אבל כמה אושר.

הסיפור שלא סופר

שמעתי בחצי אוזן שאתה משתחרר מבית הסוהר . מפקד בכיר בצבא ,דרוזי שהלך ל6 שנים לכלא על אונס.

כל –כך הרבה אונס בעולמנו שפשוט העברתי את הידיעה הלאה הרחק ממחשבותיי. מה לי ולך? מה לי ולמתלוננת?

יש לך בטח משפחה אוהבת שבטוחה שאתה זך כשלג.

ומי אני? שאבוא לחלוק על כל הפרגון שקיבלת מחברים לצבא. איש זך כשלג?

 רק שהיפהפייה הזאת בת 30 + שיושבת מולי כבר חצי שנה מכל מיני סיבות עדיין רווקה. תאמינו לי אני לא מבינה למה.

פתאום באמצע השיחה על בן זוגה האחרון והמניפולטיבי ,

היא אמרה לי:" שמעת הוא השתחרר."

מי? מה? על מי היא מדברת?

הנה על זה היא מדברת היא הרשתה לי ואני אהיה לרגע הפה שלה כי היא לא מעיזה .היא רק רותחת מבפנים . ההורים לא יודעים וחסר לה בדיוק הבלגן הזה עכשיו . תודה רבה יש לה מספיק משלה.

 חברים אני הפה שלה ונא להעביר הלאה .

אתם יודעים הסיסמה הרגילה:"זאת האחות שלכם, הבת שלכם, החברה שלכם גם אחרי עשר שנים אסור לשתוק!!!!

המכתב שלא נכתב עם שחרורך מהכלא

לגנרלקו, אנסיקו שלום רב.

הן היו הפקידות בלשכה .בנות יפות אחת ,אחת. אתה המפקד.

כל פעם היית ניגש לבת אחרת מלטף את כתפייה והיד מחליקה לעבר שדיה הצעירות והיפות. ראית אותן מתפתלות באי נוחות ומנסות לברוח מידך אך לך לא היה איכפת.

ר. בכתה כל הזמן ילדה יפה עיניים כחולות שער שטיני. ילדה מבית טוב.

בקשת מהן להרתיח קפה בפינג'אן בדיוק כמו שאתה אוהב.

"חיילת לא לעזוב את הקנקן כדי שהקפה לא יגלוש".אמרת ואתה כבר עומד מאחוריה...

אתה כבר יודע לא צריך להסביר כלום. כולנו יודעים...

ר. שוב בוכה.

הייתה שם מפקדת אישה נשואה עם ילדים גם היא עברה את ההשפלה הזאת

ועוד לפני פיקודה.

ר. שוב בוכה.אני לא! אני חזקה אני משתחררת עוד מעט.

הנגיעות בשוטף. אתה כבר יודע את הנוהל: ר. שוב בוכה.

חודש לפני השחרור חגגנו לנהג שלך. אני באתי עם האוטו המפואר של אבא

6 אנשים בסך הכל. חלק הלכו נשארנו אני אתה וחברתי הטובה.

נכנסת למכונית שלי וישבת על כיסא הנהג התחלת לשכנע אותי שאבוא איתך לבית מלון. כן, כן לאותו מלון מפורסם. בשכנועים אתה ענק... סימנתי לחברה עם יד על הצוואר שאם היא עוזבת עכשיו אני מולקת לה את הראש היא דיברה בפלאפון ולשמחתי לא עזבה .אתה כמובן איש משפחה למופת חכית וחכית עד שתלך... רעדתי מפחד... ולא, לא אומרים למפקד שלך "צא לי מהאוטו."

היה לי מזל פעמיים: אחד שויתרת בסוף ומזל שני שהיה לי עוד חודש לסיים את הצבא.

למחרת התייחסת אלי יותר גרוע מהאשפה שבפח הזבל. אבל זאת דרכך להראות לבחורה שמעיזה לסרב לך.

ר. עדיין בוכה וכנראה שעד היום.

המטופלת היפה שלי עצמה את עיניה הגדולות הריסים הענקיים הצלו על מבוכתה:"זה היה אז הינו ילדות קטנות מי בכלל העיזה לספר. מי רצתה בלגנים עם ,"מצ"ח".ילדים קטנים שחוקרים. אתה "מר גנרל" בשכנועים שלך תהפוך אותם כמו סטייק על הגריל. בשביל מה לנסות בכלל?

 פתאום היא פתחה עניים ואמרה לי "גם צ. הייתה שם זאת ששלחה אותי לפני שנים אליך."

עכשיו אני הייתי בכאוס גם צ. אישה שנעוריה רחוקים כברמאוד גם היא לא נשואה עדיין.

צ. הולכת עם שרלטן שהסביר לה  שברור שהיא צריכה להתחלק בו עם עוד נשים. ולהיכנס להרמונו:" את לא מבינה ? זה הכי  טבעי...."

אני לא אומרת שהכל בגללך אבל זאת גם דרך לראות את הדברים.

ומהעולם הרוחני שלי: בהצלחה בחייך מחוץ לכלא. אני לא מודאגת.. הגלגל מסתובב.