מלחמת "היוקים" ב"פוקים"

טוב אני כבר אומרת מראש, לא ממציאה את זה .  זה התחיל שהנכד שלי קבל ספר של ד"ר סוס.
מי שלא מכיר את הדוקטורה אז.... לא חשוב...
העיקר הגענו היום לעשות ביביי סיטר על השניים. ההורים הולכים ליום הולדת של חברה. ובבית מהומה, התינוקת קופצת עלי מזרועות הסבא שלה שבשעה 9 כבר לא מסוגל לאיים אפילו על צל חולף. והתינוקת עושה בו כרצונה.
ה"פריזורה" היפה שהוא חזר איתה זה של הקטנה...
טוב הנכד מביא לי את ספרי ד"ר סוס שלו, זה שקנתה לו רק אתמול האחיינית שלי,
יכולתי לנחש ש"החראית" הקטנה תשחיל מתנה, כזאת שהיא... טוב נמשיך.
אני קוראת לנכד. הספר מתחיל על המלחמה של "היוקים"- הם תמיד מורחים את החמאה על  הפרוסה, לעומת זאת "הפוקים". כאן סבתא שלנו נקרעה מצחוק..רגע אני אסביר: במשפחתי, בכנוסי המשפחה. עניין האוויר שנפלט לנו לעיתים מהאגזוז האחורי, אלה השיחות  היחידות שאנחנו מנהלים. אין למשפחה שלי שמתכנסת פעם עד פעמיים בשנה נושא אחר לדבר בו. כמובן תוך צחוק גדול.
 שלושת האחים והילדים שלהם קרועים מצחוק כאשר מישהו רק מעיז להזכיר את המילה "נוד". בידור קיבוצי שכזה...
סבא כועס כל פעם שיש פגישה משפחתית באחד הקיבוצים "שוב פעם תדברו רק על היציאות שלכם, כמה אפשר?" "אבל זה מצחיק" אני מנסה לפתות אותו. "כמה אפשר להתגלגל מצחוק? על שטות כזאת?" הוא רוטן.

את האמת? צודק. אחותי ,אחי, בת אחותי שהיא כמעט בגילי ומנהלת את השיחה ואני ,יושבים ביחד ומתגלגלים מצחוק זה יכול לקחת לפעמיים כל הפגישה...וזה נמשך כבר, 40 שנה אותו דבר.

לכולנו יש בטן ענקית וכל הפגישה רואים את הבטן רוטטת ואותנו בוכים מרוב צחוק.
הבנות שלי גם הן קבלו את הגנים של אבא שלהן." הולכים לראות כבשים, פרות אבל בלי לדבר על את יודעת מה.. אחרת לא נבוא"
טוב איפה הייתי אני מנסה לקרוא לנכד על "הפוקים" שמורחים את החמאה מתחת לפרוסה... לא מצליחה לדבר... אני נקרעת מצחוק הנכד הנבון שלי מסתכל בי בבלבול הוא לא מבין את הבדיחה שסבתא שלו האינפנטילית לא מצליחה לקרוא.
ואני רבע שעה צוחקת וצוחקת הנכד אומר לי לא אומרים "פוקים " אומרים "פאוקים" רק שזה מצחיק אותי עוד יותר. סבא כבר כועס "אולי די עם זה, הילד רוצה את הסיפור שלו."
אני הופכת בין רגע לילדה קטנה ושוכחת את גילי... בסוף גמרתי לקרוא את הספר.
החתן יצא מהמקלחת ואמר:" אני רואה שאת קרועה על הספרים של הד"ר.. גם אני אוהב אותם". אילו רק ידע...
אוי אחיינית שלי אני הולכת להרוג אותך...

חברה לאישה חובה!!!

 תראו מה שלחו לי
תודו שזה מקסים ....

הרצאה של מנהל המחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטת סטנפורד הנושא: הקשר בין גוף ונפש, מתח ואי נוחות גופנית לקראת סוף הרצאה ציין המרצה, בין שאר הדברים, כי ממחקרים עולה כי אחד הדברים הכי טובים שיכול גבר לעשות למען בריאותו הוא להתחתן עם אישה. נישואין מעלים את תוחלת החיים ואת רווחתו האישית של הגבר.ומה לגבי האישה? המרצה ציין נתון מפתיע – האישה, למען בריאותה, צריכה לטפח את מערכות היחסים שלה עם חברותיה!בהתחלה עוררה אמירה זו צחוק בקהל, אבל המרצה דיבר בשיא הרצינות. ממחקרים שנעשו עולה כי נשים מתחברות ביניהן באופן שונה מגברים ומספקות אחת לשניה את הבריאות הנפשית .

. ממחקרים שנעשו עולה כי נשים מתחברות ביניהן באופן שונה מגברים ומספקות אחת לשנייה מערכות תמיכה המסייעות להן להתמודד עם מצבי לחץ והתנסויות קשות בחייהן. "זמן חברות" הוא משמעותי ברמה הפיזיולוגית ממש, הוא עוזר לייצר יותר סרוטונין (נוירוטרנסמיטר) המסייע להילחם בדיכאון ויוצר תחושה כללית של רווחה והרגשה חיובית.נשים נוהגות לחלוק את רגשותיהן, בעוד שגברים לרוב מתחברים סביב פעילויות. רק לעיתים נדירות הם יושבים עם חבר לדבר על איך הם מרגישים לגבי דבר כלשהו, או איך החיים האישיים שלהם. עבודה? כן! , ספורט? כן!, מכוניות? כן! אבל הרגשות שלהם? רק לעיתים נדירות.נשים עושות זאת כל הזמן. הן חולקות תחושות ורגשות מעומק נשמתן עם חברותיהן, ונראה כי זה תורם באופן ממשי לבריאותן.המרצה הוסיף והדגיש כי בילוי זמן עם חברות חשוב לבריאותן של נשים ממש כמו ריצה או אימון בחדר הכושר. אמנם, יש נטייה לחשוב שכאשר אנו עוסקות בפעילות גופנית אנו עושות משהו טוב עבור הגוף שלנו, ולעומת זאת כשאנו מדברות עם החברות שלנו, אנו "מבזבזות" את הזמן במקום לעסוק במשהו פרודוקטיבי יותר. אז מסתבר שזה לא נכון. למעשה, הדגיש המרצה, ש"לא ליצור ולתחזק קשרים איכותיים עם בני אדם אחרים, מזיק לבריאות הגופנית שלנו לפחות כמו העישון!" עד כדי כך.... לכן, בכל פעם שאנו מתיישבות לפטפט עם חברה, חשוב שנטפח לעצמנו על השכם ונברך את עצמנו על כך שאנו עושות משהו מועיל לבריאותנו. למעשה, אנו בנות מזל! החברות שלנו היא מאוד חיונית לבריאותנו! לחיי הקפה עם חברות !!!     

 -- _________________________________

דיאטת העולם פטנט רשום על שמי.

כבר סיפרתי לכם שאני מחליפה את ארבעת השינים הקדמיות, ובמקומם יש לי 4 שינים של "איסטרה בלוף". הם יפות אך אסור להשתמש בהם כי הן ינשרו.
האוכל צריך להיות רך: מרקים ,פירה וכו' ואם אני כבר משתוללת על לחם הוא חייב להיות רך ונימוח.
 בקיצור כל מה שקשה יותר מפירה, זאת בעיה, רצינית בשבילי.
אך אני אכלנית כפייתית, ידועה, מסתדרת גם עם דברים קשים יותר. טוב, בואו לא נגזים, לא סטייק וכאלה אבל עוף רך ונימוח או המבורגר הולך גם הולך.
אלה מה, אני לא יכולה לתת ביסים כי ביסים נותנים עם השינים הקדמיות ואם אתן ביס הן תישארנה בלחמנייה ולא נעים להרים את הראש מהלחמנייה לתת חיוך, מאוזן לאוזן ולגלות שהשינים לא הגיעו איתי, הן, נשארו בלחמנייה.לנכדה שלי זה חמוד אבל לסבתא.
אז מצאתי שיטה.אני בוצעת הכול, (וכאן הגועל האמיתי), באצבעות ידי, לחתיכות קטנות ודוחפת לפה, עמוק... חבר'ה רגע, עוד לא גמרתי להגעיל עד הסוף... מאחורה לשיניים הטוחנות, שברוך האל, עדיין טוחנות
 ברגיל לפני שהוציאו לי את השיניים -אני מפרקת פרוסה ב3 שניות ועוד מבצעת וידוי הריגה.
 והיום עם הטכניקה המסובכת שלי לוקח לי כ10 דקות לחסל פרוסה תמימה.

 וכאן יושבת הפואנטה את האוכל אני צריכה להוריד עם מים כי אסור גם ללעוס יותר מידי. ככה ש10 דקות הופך ל15 דקות ואז 5 דקות מנוחה, התעייפתי מללעוס בעדינות וניקיון ידיים מרוחות כמו ... ( הייתם צריכים לראות איך פירקתי המבורגר נוזלי בידיים... פיסות ,פיסות.. כל מק-דונלד התרוקנה בשנייה, מגעיל מה זה מגעיל.)

אבל עברו 20 דקות!!!!

מה את שמחה? אתם שואלים.

כי אחרי 20 דקות המוח מודיע לקיבה:" שבע!!! מספיק להאביס אותי."

מבינים את הפואנטה?
 ברגיל ב20 דקות אני מסוגלת לפרק, לגרוס ולבלוע רפת שלמה ולנשנושים בצד גם לול קטן.
 ועכשיו בגלל הסידור הזה אני בקושי אוכלת סנדביץ' עלוב.
ושבעה כל הזמן ( זוכרים 20 דקות?). הלעיסה השקטה בלי לפגוע בשיניים הקדמיות עורכת זמן ומשאבי כוח , שאם היה לי אותם הייתי כבר שוטפת את הבית ועודרת את הגינה.
אחרי ארוחת סנדביצ'ון קטון אני מתנשפת כאילו טיפסתי על הר.
אתם כמובן שואלים כמה עלה לך?
אז ,זהו שירד לי... המכנסים. הן מתחלקות לי, ככה שאני עוד מעט אשאיל את השלייקס מהנכד.
אז, נכון, בעוד כשבועיים עד שלוש אקבל את שיני הפלא אבל גם אז אמשיך בדיאטת העולם שלי.
והנה ההוראות למיטיבי לסת: כל אוכל לפרק לגורמים קטנים, לא לנגוס עם השינים הקדמיות.
לדחוף לפה עד השיניים הטוחנות לנגעלים יש מזלג. ללעוס לאט ובזהירות זוכרים
האפצ'י אחד וכל ה4 הקדמיות, עפות. מים כדי לרכך את האוכל.
זה הכול השאר כבר יהיה לבד.

ברזיללללללללל

היי אי צ'פאגו ההאי אי איצ'יפגו
 אני לא יודעת אפילו מה אני כותבת לכם אבל..
האי האי!! כף לדעת שאתם איתי.

"הלב שלי קיבל כזאת סטירה"

אדם רוחני צריך לקבל הכול ב"איזי". ימים קשים יבואו, נא לא להיכנס רגשית, ובטח לא להציף את עצמך ברחמים עצמיים. צריך, להתבונן לראות לחוות, לדעת. את הרגש שימי בצד. קשה לך? תטפלי בעצמך.

 הנה חשבי לך על ימים טובים גם הם עוד יגיעו....

בחודש שעבר הייתי רוחנית לאללה. טיפלתי, עזרתי והשראתי מחשבות טובות. "דאלי למה" אמיתית או לפחות "מאמא תירזה".

אתמול המטוס המריא, דמעה לא נפלה לי. חבקתי ואימצתי את ביתי לחזי ולחשתי לה מלות של אהבה ונוחם. החיילת יומיים לא צלצלה. אני מסמסת לה באדיקות "בוקר טוב ,לילה טוב."

אני מלכת השאנטי, שאנטי. מהלכת לי מעודנות, מודה לאל על החסינות הנפשית שפתחתי לי עם השנים. "כל-כך רוחנית את". אמרתי לעצמי שחזרנו משדה התעופה...

הבוקר התעוררתי ישירות לבלגן הנכד חולה וצריך לשמור עליו עד חצות הליל, אני "מלכת השאנטי", זוכרים "אין בעיה", אני מנחמת את הנשארת ראי זאת כסגור.

טלפונים , אנשים דורשים בשלומי ואיך אני מחזיקה מעמד.

אני כבר פתחתי "אשרם" בלב ,מנחמת את כולם: יהיה בסדר , כי אני בסדר.

החברה שלי לוחשת:"כל הכבוד לך אחרי חודש כזה אני הייתי יורה לעצמי כדור בראש". "היי לא מדברים אצלנו בבית על יריות בראש" אני עונה בצחוק.

 "סליחה," היא מתנצלת" רק כף לי לראות אותך חזקה כל-כך."

ואז שמחה וטובת לב עשיתי לי קפה והלכתי לשתות אותו במרפסת, ופתאום    השן    זאת " בכאילו" מתחילה להתנדנד... מה אני עושה עכשיו? אני מצלצלת בהיסטריה לרופא השניים ,לנסוע לחולון? אין ברירה ... כל הזמן החזקתי מעמד ופתאום, שן? כן, שן!!! ואז הכול פרץ החוצה , בבת אחת...בכיתי כמו שלא בכיתי שנים. שן קטנה מפלסטיק, שן "בכיאלו" מוטטה אותי לחלוטין... אני היסטרית, בוכה את חיי החוצה או אולי קודם בוכה ואחר-כך היסטרית. טוב לא חשוב, לא זוכרת.

 הרופא החביב (דברנו על זה כבר) קיבל אותי במידית. אני נוסעת באוטו ומירי מסיקה שרה, כמובן רק לי "הלב שלי קיבל, כזאת סטירה". כן לא הייתי צריכה ליותר ופשוט הפכתי לשלולית רטובה ודומעת. תראו, אני לא מכירה את גב' מסיקה. אז איך היא יודעת מה קרה לי?

טוב, השלולית המפורקת שכאן, חושבת שכדאי, שהרוחניות תעזוב אותי באמאימא שלה....

לפחות ליום יומיים ,כי עכשיו אני מתאבלת ועכשיו אני בוכה, ועכשיו מותר לי להיות רכיכה נוזלית שמרחמת על עצמה. "יש למישהו טישיו?"

 אז שתתכבד  ותחזור בעוד יומיים. רגע ,נראה במצבי הרעוע, אולי אבקש חופש לעוד כמה ימים." טישיו מישהו?"

חמשוש מטורף עובר על כוחותינו

ילדים נוסעים לארץ רחוקה... יש שם כל מה שהם יכולים לחלום עליו אך אין שם אימא ואבא.

 השבוע התחיל בזה שפיניתי את זמני כדי להיות עם "העוזבת". לעזור לה כמה שאפשר בין עם נפשית ובין עם פיזית.

הנכד בדיוק עכשיו מצא לו במי להתאהב ולמי להתקשר... הוריו עסוקים ו"את" פנויה ומוכנה ומזומנה להוריד לו את הירח.

אז "את" הלכה להחליף לו חיתול "את" ספרה סיפורים ועל "את" הוא התרפק וחיבק כמה שאפשר. וכמובן ש"את ". רגע "את" זה אני... חיבקתי ,נישקתי  והתקרצצתי כמה שאפשר.

הלכתי לכל מקום עם ביתי, לכל סידור שהייתה צריכה והעיקר הקשבתי לכל פחדיה שהחלו לנזול לאט, לאט.

וזה קשה מה זה קשה , קורע.. בא לך להגיד לה  "לכי קיבנימט, את והשטויות שלך... את הכנסת אותנו למערבולת הרגשית הזאת ,אז את עוד בוכה לי?"

ובמקום זה הרכבתי את פרצוף המטפלת שלי ואמרתי ככה" הכול בסדר שמחי,ילדה שלי, את יוצאת לדרך חדשה, את גיבורה! את לוקחת את חייך בשתי ידיים אמיצות והולכת לך אל הלא נודע, כל הכבוד לך!!!

ואם את באמת אוהבת את הרעיון את תצליחי ובגדול."

יום חמישי מגיע... החיילת חוזרת פעם ראשונה הביתה אחרי שבועיים שלא הייתה... אני רועדת מפחד מה יהיה היא תכנס ישר לתוך חייה שעזבה שבועיים קודם, בבכי, דרכה אבדה לה ביומיים הטרופים ביותר שידענו.

 ומה שנראה אז חשוב אחרי התאבדות החבר, וכל מה שהעמיס על כתפייה הקטנות

היום אולי לא חשוב לה יותר....

חמשוש אני אוספת בזהירות את עצמי....

1 שבת אחרונה של האמצעית וצריך לארוז, להשכיר, למכור, לשמור ועוד

2 החיילת חוזרת הביתה אחרי שבועיים מהאסון שהתרחש על ראשה... היא תהייה בסדר?

3 לנכדה שנשארת בישראל יש יום הולדת!!! מתי חוגגים נכון בשבת. גם אם אחיה חולה...

 לוקחת נשימה ארוכה מפנה עיני לאלוהים ואומרת לו כך:

"חביבי, אני יודעת  שרק אלוהים יכול לסדר את החמישי-שישי-שבת המוגזמים האלה קח אותם והפוך אותם לנפלאים....או לפחות לשפויים....

ירד האל ממקום מושבו הקדוש--- את החיילת הביא לי נוצצת עניים, היא צריכה להתחפש... כולם יושבים איפה שהוא וגם היא, טוב... על אחת עשינו וי.

הגדולה תסתדר לבד לא לעשות לה כלום, ליתר בטחון קניתי לה תותים זה תמיד נחמד. תגיעו ב6. " אין בעיה"... תודה לך אלוהים.

והעוזבת קבלה צי של אנשים שבאו לעזור לה ועכשיו רק ש"אבא" יבוא לחתום עם השוכרים של הדירה...

חמשוש שקט עבר על כוחותינו "מי אמר אלוהים ולא קיבל?"

ילדים עוברים לחו"ל

משפחה שלמה אבא אימא וילד מג'ונג'ן.+ 6 מזוודות ענקיות לוקחים את עצמם ועוברים לחו"ל.

זהו עכשיו צריך להתמודד , להתמודד עם הריק, האין ,הכלום.

ואני חושבת לעצמי, למה ילד שיש לו הכול : זה הבית שלו, המשפחה האוהבת שלו,הארץ שלו, החגים שלו. לא חסר לו כסף לא חסר כלום.

למה שאדם כזה ירצה להעתיק את מקום מגוריו, וגם אם יבטיחו לו עושר רב (מה שלא הבטיחו). למה שירצה לגדל את ילדיו רחוק מהאהבה שבה שתי משפחות עוטפות אותם. לגדל אותם בין זרים ,אני מבינה את הורינו שברחו מהשואה,אנשים שאין להם עבודה וזה הפתרון היחיד.

 אך, מה עובר לאדם בראש שהוא מנתק ככה את עצמו מאהבת האמת ואיזה כסף יקנה לו אהבה כזאת?

אימי חייה שנים בארץ ללא משפחה ועד יומה האחרון התגעגעה לארצה שלא תבינו לא נכון... גרמניה.

היום יש סקייפ מנחמים אותי האנשים.

 נו באמת האם אפשר להעביר אהבה לילד קטן דרך הסקייפ? ילד צריך מגע כדי להבין שאוהבים אותו. לא להגיד לו מארץ רחוקה אני אוהבת אותך.

גם בובת הפרווה הענקית בטלביזיה אומרת "שלום ילדים אני אוהבת אותכם , נתראה בשבוע הבא." האם הוא באמת מרגיש שבובת הפרווה אוהבת אותו?

חידה בעיני איך אדם מנתק את עצמו ועובר לארץ ניכר. ואני חושבת שכנראה לאדם זה לא צמחו שורשים נכונים. אנשים שבורחים מגורלם במקום לשנות את מה שלא טוב, הם עוזבים את מה שיש .

 איך אמר הנזיר מזטוטו: גם על ההר הכי גבוהה תהיה שם רק אתה עם עצמך, לא תוכל להפטר ממך.

חברותי הפסיכולוגיות טוענות שרק אדם שמרגיש טוב ואהוב רק הוא מעז לנתק ולנסוע. הוא יודע שתמיד יאהבו אותו , גם אם הוא רחוק..

מצטערת חברותי למדתם שנים, אך השטח מראה לי אחרת. דווקא הילד שהרגיש מקופח קם ונסע... אצל אחותי, אצל חברותי וכנראה גם אצלי.

צלחת "בוב הבנאי" , שקניתי לך תישאר מיותמת. הצעצועים שנרכשו רק למענך,

יתבוננו בי ויגידו:" מתגעגעת?"

"כן" אני אומר ודמעה תזלוג במורד הלחי.

הנכד שלי כבר לא ידע מה זה זרועות סבתא שמחבקות אותו. מה זה אהבה טהורה ורכה שמפלסת את דרכה לליבו הקט.

כשניפגש שוב הוא יהיה בשנה גדול יותר ולא יבין מה  ניסגר עם האישה הזאת שמרעיפה עליו אהבה, הוא לא מכיר אותה בכלל.

ילדים נוסעים לארץ רחוקה... יש שם כל מה שהם יכולים לחלום עליו אך אין שם אימא ואבא.