אז מה נותר לנו להגיד?

 יום שישי אחרי בילוי הלכנו לישון, החיילת מבלה במופע היא תחזור מאוחר יותר.  הטלפון צלצל באחת בלילה וקרע אותנו מהשינה.

החיילת שלנו בכתה בטלפון מה שהצלחנו להבין זה שהחבר שלה שממנו נפרדה לפני שלושה שבועות, שלח לה אס אם אס על כוונתו להתאבד.

"לא אוכל לחיות בלעדיך את אהבת חיי היחידה , מסרי את אהבתי למשפחתי וכמה אני מצטער, אבל יהיה יותר טוב לכולם בלעדי".

כיוון את הרובה וירה ...

ועכשיו מה עושים עם ילדה, הפרח הכי יפה שלי באגרטל? שככה שברו לו את הראש?איך מסבירים לפרח המסיבות ובילויים הזה שרק רוצה לשמוח ולרקוד, שזה לא היא, זכותה להחליט על חייה בלי שהיו מעשים קיצוניים לכאן או לכאן?

הצוערת שלי, שרק החלה את חייה , תהפוך לקצינה עם סיפור קורע לב שכזה.

ומי יודע אם תגמור את הקורס .

כמה כוחות נפשיים ילדה כזאת צריכה לגייס, כדי לעבור עוד דקה, עוד יום.

רחוקה מאימא, אבא והאחיות שרק מצפות לנשימה סדירה ממנה?

מהחברות הנפלאות שלה שעטפו אותה, ביום ובלילה,והגוזל שלי לא הייתה דקה  אחת לבד.

חברות של ילדות, פייס בוק, אייפונים ולקיים, איך התגייסו הבנות האלה שבעיננו הן ריקות וריקניות ולא נתנו לה רגע לבד.

 לא שתיים אלה כ8 בנות קרובות ועוד בנות מהמעגל הרחוק יותר, שחבקו את הקטנה שלי ועטפו אותה ברחמיים.

הנוער הזה , המרוחק הזה... עטף אותה, כ100 איש עברו בביתנו בשבת וראשון הזה וסיפרו לה שוב ושוב כמה היא נפלאה ואיך היא לא אשמה בכלום.

הבנות המופלאות האלה שאין תודה שאוכל להגיד להן...

ומשפחתו של הבחור ששילחה אותה, יום אחרי הלוויה, בחזרה לקורס קצינים ואמרה לה ניצחונך הוא ניצחוננו.

האח הנפלא הזה, שאמר לה אם את גומרת קורס קצינים אני אישית בא לטקס הסיום.

אח אחד לקח הכול ואח אחד הציל הכול.

כנראה שדווקא ברגעים כל-כך קשים יופי האדם מתגלה בכול תפארתו.

עידן יקר יהי זיכרונך ברוך.

ד"ר יש לי שן בכיס

יום שישי בצהריים אני שוכבת לי עם מוסף השבת וקוראת את הטור של קרן פלס על מה הוא מדבר? על רופא השיניים שלה. אני מחייכת עם השיניים הזמניות שלי שאחרי שעתיים של טיפול הדביק לי אותם הרופא "רק שלא יפלו אני חושבת לעצמי."

 טוב מה נאמר ומה נספר לפני שנתיים נשברה לי שן קדמית. גם שתי שכנותיה כבר לא בטוח שיכלו לבצע בסטייק את זממן.

ולכן הלכתי לד"ר אילן. המומחה שלי לשיניים . שיחליף לי את ארבעת הקדמיות.

כארבע שנים לא ראיתי את הדוקטור.

כשכאבה לי השן הלכתי לרופא שיניים שהומלץ לי ע"י החתן: כרופא מעולה "אפילו יותר טוב מדוקטור אילן שלך."

ניסיתי, אני טמבל ידוע מי שממליץ אני נותנת את ראשי או יותר נכון שיניי למדע. קבלתי סתימה אבל השן עדין הייתה רגישה לחום וקור ובכלל.

זה לא שאני סוגרת חשבונות עכשיו. אבל אני כן.

כשהגעתי לד"ר אילן אמרתי לו על השן הכואבת. הוא התחיל לטפל במידית..

" ויאוו..." הוא קרא בקול... סתימה כזאת לא ראיתי יובלות. אם הוא היה יכול הוא היה נכנס כולו לפה שלי כדי לראות את הממצא הארכיאולוגי. "סתימה כזאת כבר לא עושים מזמן" קבע הוד מומחיותו, אפילו הצבא לא משתמש כבר בחומר של הסתימה הזאת." גנח בהנאה.

"אוי,ואבוי" קרא שוב הדוקטורה בעליצות, מוגזמת לדעתי " הוא לא שם לך מבודד בין השן לסתימה שעשה לך, בגלל זה כואב לך". זה הזמן שאני הזעתי כהוגן הד"ר שלי עולץ ושמח לראות סתימה מפח, מימי "אנו באנו,ארצה" ואני דואגת נורא אולי שמו לי סתימת פח, של מישהו אחר?

והאם זה אומר שלא אקלוט יותר ירדן?

טוב החליפו לי סתימה... והשיניים הקדמיות קבלו טיפולים ולי נשאר חור בפה ברוחב 4 שיניים קדמיות.

עליהם הוא שם 4 שיניים זמניות.

יום שישי, גשם זלעפות. אני לא מסוגלת לאכול מוצקים. כמו הנכדה אני יכולה לאכול רק מרוסקים, אומנם יש לי שיניים מקדימה אבל הם "איסרה בלוף" לא באמת כלומר "נא לא לנשוך שום דבר קשה".

נשבעת לכם חוץ ממרוסקים\ נוזלים. לא אכלתי כלום.

בארוחת הערב אכלתי מרק. כבר קודם שדברתי היה נדמה לי שמשהו לא קשורה

והנה נשרה לי שן... צלצלתי לד"ר בשישי בלילה רק להשאיר הודעה במרפאה.

לא עברו שתי דקות והדוקטור הקסום צלצל" מחר בשבת 10 בבוקר במרפאה שלו."

לא חייכתי כל הדרך, כי פה חסר שיניים זה מבהיל.

ועם השן בכיס התייצבתי בפני הרופא. ואז הרבצתי חיוך ענק חסר שיניים.

כך אני והזמניות נצטרך להישאר שלושה שבועות ולהיזהר שלא יפלו לי.

אוי בא לי האפצ'י רק שלא יעופו לי השיניים.

חבילה הגיעה

מי שולח חבילות בימינו?

 אני חושבת שלא שלחתי חבילה מימיי.

אך התינוקת סוגרת21 יום, במקום שבועיים ומה לעשות נגמר לה הכול.

אז אימא רצה וקנתה... את מגה...,חצי חינם... והשופרסל, הכניסה מכנסים ,לבנים, עדשות ואלף דברים שהקרבית ביקשה.

 ובבוקר התייצבנו בדואר לקנות קופסא שתכיל את הכבודה.

התור היה לא שפוי ולאבא של החיילת נמתח שריר ליד זווית הפה, שרעד.

 אני , חייל קרבות ותיק כבר מכירה את סימני העצבנות שלו אז, קודם כל התיישבתי. מה אני יכולה לעשות לזרז את התור?

הוא מתעצבן לו בשקט ואני ממקום מושבי מחלקת הוראות, להיא אמרתי חכי לתורך, עם עוד בחור עשיתי סדר. אני על משימה חשובה ביותר, איש לא ייקח את מקומי בתור.

הגענו לפקידה ולפי הארגז שביקשנו, שיכיל את כל הדברים, היא אמרה:" אסור לשלוח לצה"ל יותר מ20 קילו."

מה 20 ק"ג ? רק הבמבה שוקלת יותר.

האבש'ל  הרגיע את הפקידה או אולי את עצמו ואמר "לא אין 20 ."

 הקופסא הייתה כל-כך גדולה שהסתכלנו אחד על השני ...ואם השריר, רק לרגע, היה מפסיק לרעוד לו ליד זווית הפה, בטח הינו מתגלגלים מצחוק.

היה לי רעיון להיכנס לקופסא ולשלוח את עצמי. רק למראה פניה המבואסות של החיילת :

"אימא די איזה פדיחות". ומיד דאגה "בטח אכלת לי את כל הביסלי."

טוב החלטתי לוותר.

 בבגז' של האוטו סידרנו את החבילה שיפצרנו אותה כי היא באמת הייתה גדולה.

עם החוטים שקשרנו, המספריים והסכין היפנית ניראנו כמו שני מחבלים.

אוטו משטרה עצר לידינו בחריקה, לראות אם אנחנו לא מחבלים .צבע העור הלבנבן שלנו, לא התאים להם לפני מחבלים.  אך למראה הקופסא הגדולה, הוא בדק עם לא קשרנו שם גופה. אם משטרה אז עד הסוף... אבש'ל הסביר שעדן נשארה בבסיס.

קוראים לה עדן וזה גם שם של בחור. כך שבטח חשבו שהיא בקרבי ואנחנו מודאגים מאוד.

חזרנו עם החבילה לדואר... זוזו אנשים אין לכם מקום, אני צריכה להכניס חבילה או יותר נכון קונטיינר הנה.

שוב תור ארוך אך "אני, אני נהניתי". צדתי שם כמה נשים עם חבילות (יש להגיד שפויות יותר משלי). שעל החבילה התנוסס צה"ל.

ומיד ראיינתי אותן כמה זמן לוקח לחבילה להגיע.

"עד שבועיים תלוי איפה הוא משרת." אמרו לי יודעות כול. 

טוב מזל שלא שלחתי את עצמי לא רק הייתי גומרת את הביסלי הייתי אוכלת בשבועיים גם את עצמי... והנה שוטרים הגופה שחיפשתם.

ילדה שלנו קטנה

טוב רצית להיות קצינה, אני מבינה, בבית חנכו לערכים תן- תקבל.

משום מה את החלטת לתת לצה"ל.

לא נתווכח עכשיו. מה שלא עשית מה שלא רצית, צה"ל לא השתגע עליך.

ילדה מפונקת רעננה.לא גליק גדול.

המציגה אינה ביתנו המהוללת.

עברת את ההכנה לקצונה על חוט השערה...

טוב צודקת מי לימד אותך לרוץ שניים עד חמישה קילומטר?

מי לימד אותך לזכור בעל-פה את כל ראשי הממשלה , הנשיאים שלנו, היסטוריה ,ידיעת הארץ, אב"כ, רובים? לא אני !

וגם עם מורה אחת העיזה ללמד: בטח נרדמת בשיעורים.

את עכשיו תלויה על חוט ,תצליחי תמשיכי ולא תעופי הביתה... לאימא ש'לך.

 מה לעשות זה לא היה בתוכניות שלנו... מלחמה, רובים, וצה"ל כשהבאנו אותך לעולם... סרטים לבנים קשרנו בשערך האדום. הצפנו אותך בברביות עם כל האבזרים ,מכוניות ורודות מטבח ורדרד. הקראנו את " פו הדוב", שהדבר הכי נועז שלו זה להיתקע במחילה של השפן (המחבל הידוע). "הביצה שהתחפשה", "דירה להשכיר" חשוב מאוד כדי שיום אחד תצאי מהבית... מי בכלל חשב על רובים ועל קצונה? לא בבית שלנו.

למדנו אותך "שום דבר לא בוער, מה שלא תעשי היום,יישאר למחר, איפה שלא הצלחת  כדאי לנסות מחר שוב." עולם שקט ומכיל למידותיך.

"עולם ורוד ורך אני אתן לך". שרתי לך חרישית את שירו של יהונתן גפן.

לא צעקו עליך, הסבירו בעדינות, אימא ישבה במדיטציות והבית לרוב זרם בשאנטי , שאנטי- איש לא נחפז , שום דבר לא היה חשוב כל-כך.

כך גדלת פינוקי קטן וכתמתם. מה שרצית גם אם לא היה הגיוני בסופו של דבר קיבלת.

את באמת הקרם דהלקרם של ארצנו שמפנקת את ילדיה למוות.

וזה הולך כך: אתה מרכז העולם והאחרים -אם הם ישרתו אותך טוב אם לא -שילכו.

 את הגעת מ "ארץ ישראל השבעה והמגזימה."

החלקת לקורס קצינים כל הדרך מאיימים עליך שעוד נקודה .. ואם לא... את בחוץץץ, תמיד יש מישהו טוב לב שנוזף בך כהוגן (אנחנו גם צריכים לנסות את זה פעם.) ואומר לך את צריכה להשתדל יותר. ואת ילדה קטנה שלי עומדת ורועדת מהנזיפה או מהקור שמשתולל בחוץ. לבסוף הוא מוותר לך (כמו אבאמא) ומעביר אותך שלב. כל הזמן יש סדר יום. אין לעשות מה שבראש שלך (אנחנו צריכים לנסות את זה פעם.) אין לך רגע לעצמך לומדים המון, רצים ותרגילי כושר המון. תורנויות מטבח.(אנחנו גם צריכים לנסות את זה פעם.)

שינו אותך לגמרי ואנחנו מתפללים עוד שבוע תחזיקי מעמד, ועוד שבוע מישהו מחנך לנו את הגוזל, כדי שיהיה בוגר ויוכל לפרוש כנפיים ולעוף.

אז אני לא מתה על צה"ל אבל באמת תודה, תודה על מה שאתם עושים לבת שלי- תודה על החינוך, תודה על להוציא את הראש מכד השמנת, כי יש גם חיים אחרים.

שיא השיאים שלייקס

כל הזמן אנחנו צוחקים על הבת הגדולה.

יש לה בעיה . אבא של בעלה- חמה- גר ברומניה. וכשהוא מגיע לארץ הוא מביא 1000 מתנות לא שמושיות בעליל, שמי צריך אותן. הנה רשימה:

לתינוק הקטן הביא ביבי גרו מנומר גוצ'י.

נעלי ריבוק 0-3 חודשים למתעמלת הקטנה בת החודשים שבניתים שכבה במיטה כמו שבני החודשים עושים.

חליפות סקי עבות שאיש לא ילבש.

מכוניות בגודל אמתני, הילד יושב בתוכן והן מופעלות על שלט.

וזה לתינוק בן 9 חודשים. וכמובן שלל ספרים ברומנית ש"האם" תקריא לילד. ביתי דוברת עברית ואנגלית ואת שפת העצבים שחמה מגיע ארצה.

בקיצור מתנות יקרות ערך שאיש לא ישתמש, כי כמה אפשר להשתמש בחליפת תינוק שעלתה 500 דולר?

כל פעם שהאיש היה חוזר מרומניה ביתי הייתה מקבלת פריחה... בבית שלה לא נכנסה יותר סיכה אך לאיש לא היה איכפת.

 הוא לא יכול לעבור ליד דברי תינוקות וילדים בלי לשאוב את החנות.

הבת החזירה לו חלק מהדברים והסתכנה בעלבונו הנוקב. לאשתו ולילדיו המופתעים הסבירה: הוא רוצה להשתגע לא עלי ועל הילדים שלי. אני אלמד אותו מה זה נורמאלי.

לא ואין לי מה לעשות עם חליפת פייר קרדן ב1000 יורו לתינוקת, גם מה שהיא מגרדת נורא.

אז עוד לא הייתה ניקול רידמן ממעושרות ולא חווינו טרוף קניות מה הוא.

והילדה השנייה עמדה בצד וקינאה למה הורי בעלה לא מביאים לנכד ספר , צעצוע אפילו סיכה?

ואיך יתכן שהורה אחד מתפרע ככה והורה אחד לא קונה כלום.

 מקנאה עד שורשי עצביה ,היא הטיפה לבכורה ואמרה לה כך :" מביאים אגוזים למי שאין שינים" "אני הייתי מקבלת הכול באהבה ובשמחה". "מה משנה מה מביאים העיקר שיביאו כבר."

כשהייתה נכנסת לבית אחותה המפוצץ ממתנות רעד של עצב היה עובר בגופה.

"כנראה שגם חמים צריך לדעת לבחור". היא חשבה לעצמה.

היום חמה חזר מנסיעה, הוא שופט במשחקי כדור יד.

וסיפר לה בגאווה שהוא חפש שעות להביא לנכדו הקט... שלייקס. כי המכנסיים נופלים לו כל הזמן ועם שלייקס הם לא יפלו... טוב...

" נו באמת" היא אומרת עכשיו:" איך אני מתחמקת מהמתנה האחת הבודדה הזאת?" כי מי על מכנסי ה"שילב" ישים שלייקס?.

לא הנכד שלי אבל זאת דוגמה.

"הבן שלי, לא יחכה שהילדים בגן ירביצו לו. למראה השלייקס, הוא כבר יחבוט בעצמו לבד."

ומה אומרת הגדולה?

"שונא מתנות יחיה- תנו כסף אנחנו נדע מה לקנות לבד".