היא יצאה לגינה היפה שלה. פרחים לבלבו בסימפונית צבעים משגעת .היא הניחה את כוס הקפה על השולחן כריך קטן מעוצב, בצלחת עדינה,בדיוק מה שצריך כדי לא להשמין.
התיישבה לה בנחת מותחת אבריה.
למרות שהשמש הכתה ללא רחם כבר על הבוקר. היא ישבה מתחת לפרגולה שם הרוח הנעימה טפחה מעודנות על הפנים.
"כל-כך טוב לי", היא חשבה ואז בדיוק צלצל הטלפון...
"אימא את יכולה לשמור על הקטנה אני..."
"לא היום חביבה .היום יום ראשון, את זוכרת יש לי חוג ציור מנדלות".
"אה" אמר הקול מעבר לקו. היא הרהרה עם לבטל אך הקול אמר "שכחתי, פעם אחרת תהני לך". היא חפשה כעס או טרוניה בקול ביתה, אבל לא היה שם כלום רק שמחה ואהבה. היא הגישה את כוס הקפה לפיה.
ריח בושם הגיע עד נחיריה ,הפרחים שלחו את ריחם בדיוק לכוונה.
"איזה חיים" היא אמרה לעצמה, נהנת מהקפה והבריזה הנעימה. הכל רגוע ושקט אין לאן למהר ובשביל מה צריך לרוץ?
הריח שיגע אותה "למה אי אפשר לעשות בושם כזה עדין וחמקמק?"חשבה לעצמה רגועה ושקטה נגסה מעודנות בכריך.
הטלפון צלצל בשנית "בוקר טוב אימא" אמר הקול הבא מתרונן " אני יודעת שאת מלמדת הערב אבל חשבתי שאולי אבא יכול לשמור על הילד?"
"לא יודעת" היא ענתה בנחת לבת השנייה "תצטרכי לסגור את זה עם אבא."
היא סקרה את יומה בבוקר החוג ,אחר כך מעט קניות, חזרה הביתה לנוח, לקרוא או כל דבר מהנה אחר ובערב היא צריכה ללמד ,השיעור כבר מוכן, אין לה הרבה מה לעשות חוץ מלחיות את החיים הטובים.....
טוב אני מסיימת כאן: כי יש לי חוג, קצת קניות, מנוחה וחופש עד הערב אז אני מלמדת....
יש הרבה אנשים שחיים את החיים הטובים הם רק עוד לא גילו זאת...
