בת שנה וחמישה חודשים.
מתחילה לדבר הקטנה, אבל גם מבקשת לשירותיים.
כשהיא צריכה או תפשה את עצמה בטעות לפני שיוצא לה היא צורחת בחדווה :קה קה.
ואז אני הגדולה שואלת אותה ברצינות תהומית:" את צריכה קקי?".
היא מנענעת בראשה ואז אצים רצים לשירותים.
עד היום הסתדרנו נפלא!!!
ואז יום אחד שבאתי לשחרר את אימא שלה שתלך לעיסוקיה..
הילדה הסתכלה עלי ואמרה קה קה.
"בת" אמרתי לביתי "קחי אותה לשירותים" בתי העסוקה לא הנידה עפעף.
"קה קה”" אמרה שוב התינוקת לעברי כאשר היא מנסה לפתוח את המקרר.
הסתכלתי עליה ושוב "קה קה" היא אומרת.
"אימא" כעסה ביתי "היא קוראת לך כבר שעה ואת לא עונה לה,"
?????
"היא קוראת לך קה קה".
עד שחשבתי עם להיעלב ולשכב ישר על ספת הפסיכולוג ולגולל בפניו את ילדותי העשוקה ולהגיד לו שתמיד חשתי שאני "קה קה".
הבת הבהירה לי "סבתא קשה לה ולכן היא קוראת לסבתה קה קה."
עכשיו אני נושמת עמוק מספרת לעצמי שכנראה מגיע לי השם הזה.
אך הקטנה שוב צורחת "קה קה."
אני לוקחת אותה בזרועותיי ושואלת אותה "את קוראת לסבתא?"
כן מהנהנת הילדה במרץ בראשה.
אני מנסה לעשות סדר בין קה קה –סבתא לקה קה אמיתי.
ושואלת את צריכה קקי? שוב היא מהנהנת במרץ.
טוב די עכשיו תורי לא להבין.
אז מה עושה סבתא קה קה?
עוטפת את הילדה בזרועותיה ורוקדת איתה בחדר.
טוב אין לי פחד עם קקי יש חיתול ואם זאת אני הנה אני מחבקת אותה!!!
"קה קה זה." היא אומרת בשמחה ומצביעה על המקרר.
יש הבחנה- אם מוסיפים זה אז זה אלי. עם לא קה קה זה מה שזה. סתם קקי.
סבא נכנס.
"הנה סבא" אני אומרת לה ובחיוך, זדוני אני חושבת על ההפתעה שנכונה לו כשגם לא היא תקרא קה קה.
הילדה אצה רצה עליו וצורחת בשמחה "אבא אבא".
מסקנה: אני כנראה באמת..קה קה הילדה אמרה.
