היום הכי שרבי שיש.
מי שלא נימצא במזגן : הוא או פליט, או חתול שאיש לא אסף הביתה.
נראה שהחופש לא יגמר... נראה שהילדים ימשיכו להציק עד אין סוף.
אי אפשר לחנך בחום הזה.
אתם חושבים לעצמכם:" שיעשו מה שהם רוצים.ארטיק נו טוב, עוד ארטיק יאללה מה אפשר לעשות בסיר המהביל שבחוץ?"
להתווכח? הלא רק מהמחשבה על להרים מעט את הקול אני כבר נוטף מים.
הילדים שמשום מה להם לא חם,( צריך לבדוק את המכניזם שלהם פעם.)
מבינים פתאום את החוזק שיש להם על ההורה המותש.
האחרון, שכבר לא מסוגל להתווכח ורק רוצה רגע שקט לעינו המסונוורות משמש יולי, ולארנקו שנשלף כל דקה,שקט לידו המיוזעת ששולפת עוד ועוד שטרות.
וכל זאת, כדי לרצות, אותם מלכי תבל.
המלכים עומדים זקופים ונחושים. ממולם עומד ההורה,עיסה מעוכה שרק רוצה רגע שקט.
הם מבינים את כוחם, ומסתערים ביתר שאת. וככה מול עיניו העייפות . הם הופכים ל.. ילדים , עוד יותר,מיוזעים ועצבניים, שרוטנים מרוב חופש או מרוב "אני לא יודע מה אני עושה עם עצמי אבל זה נראה לא טוב".
כול שנה אותו דבר אותו חום, אותה לחות דביקה ואותם ילדים ,אדומים ולחים שצורחים את עצמם לשעמום אין סופי ....( תוסיפו ,הכל מתקבל בברכה.)
אני יודעת שלספר לכם שהנה עוד חודש וחצי ונגמר... מעודד אותכם כמו לשחות בבריכת כרישים.
אבל אז חשבתי לי על הבלתי אפשרי.
והנה הסיפור.
בחורף שתלנו לנו רקפת שהיא לכל הדעות פרח חורף מפונק.
היא פרחה לה לאיטה, נעים היה להסתכל עליה, מוציאה מדי פעם עוד ניצן.
לעיתים מזומנות, הוספתי לה מים לפינוק אמיתי. והיא בתמורה הוציאה עוד ועוד פרחים ורודים.
אבל הנה בא האביב והחום והוא, כבר מאותת, בעצבנות, לרקפת "עד כאן חביבה, נתראה בשנה הבאה."
שכחתי ממנה מי זוכר רקפות בקיץ?
והנה יום אחד אני יוצאת החוצה ורקפת קטנה באמצע יולי זוקפת את ראשה הוורדרד.
זה לא אמיתי חשבתי לעצמי, היא לא יודעת שיולי עכשיו? שחום אימים.
מה היא חושבת שהיא בארצות הקור? איך היא לא מבינה שבקיץ לא פורחים זה הזמן להשקיע בפקעת ולגדל אותה לאט לקראת החורף הבא.
לא היא לא יודעת. כי, איש לא סיפר לה שעכשיו קיץ.
היא שוכנת לה במקום מוצל מאוד ממשיכה לקבל מים. מה רע לה?
ומה אני בעצם רוצה?
אולי גם אנחנו ,אם נשחרר את המחשבה ,"אלוהים, הקיץ בא, חום אימים לחות, ארטיק והזעות למיניהם,ולעזאזל, מה אני עושה עם הילדים?" והכי "אני בעונש"
אולי עם לא נחשוב כמה רע הולך להיות. ואיך אני שורדת את הקיץ+ חופשת הילדים.
אולי אם הינו יכולים למחוק את המחשבה, נורא חם ,נורא לח ,נורא מציק.
אולי כמו הנזיר שמאמן את עצמו לשבת בשלג ערום ולספר לעצמו שהוא יושב על תנור.
וכן ניסיתי את זה ואכן הזעתי כהוגן למרות שבחוץ היה מתחת ל0.
אולי אם נרגיל את עצמנו לחשוב:" אה החופש הזה הוא קלי, קלות עוברים שבועיים והוא נגמר."
נצליח להיות רקפת בודדה בקיץ הישראלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה