באמצע השבוע הזה, ניקח את האוטו הגדול נארוז בו את עצמנו, דודה אחת ושתי חברות. וניסע "לב"ד 1".
יום לפני יום השואה, כמה שזה סימבולי: הכוכב שלי מסיים את ב"ד1 ,חצוצרות בבקשה יש קצינה, חדשה בצה"ל.
יום - יום לפני יום הזיכרון לשואה היא תקבל את הסיכה המיוחלת.
ואני כל-כך צריכה אתכם עכשיו. אותך אימא שברחת לישראל מהחברות שלך שצעקו עליך "יהודיה מלוכלכת"... לך הנקייה באדם.
לך דודה מרתה שבהיותך נערה יפהפייה עקרו "במחנות", את רחמך הצעיר ואנחנו ילדיו של אחיך הינו לך כילדים.
לך אבא שחיית כמו לוחם מרגע שעמדת על דעתך וברחת מהבית הבוער-" באלזס לורן"
לכם כל האחים, ההורים וכל קרובי המשפחה של סבתא גניה. איש לא יודע, כמה , למה ואיך,סבתא לא רצתה לדבר על זה...
אני צריכה את כולכם בטקס המיוחד הזה... כי הבחורה הצעירה הזאת היא שלכם היא מורשתכם, היא , היא הניצחון שלכם על הזוועה הנוראה הזאת.
אני רוצה שתשבו איתי כאן ב"מצפה" כולכם עד האחרון שבכם ותראו את הבת שלי, את "האוד המוצל מאש" צועדת, עושה "הכתף שק'".
השיער האדום שלה מתבדר ברוח כמו שערו של הדוד, כמו שערו של האח של הסבתות.. החוט הזה שמקשר לא ייתן למחות את מי שאנחנו, את מי שהינו.
עיינה הגדולות והיפות תבטנה למרום- הכחול המדהים שלה יתמזג עם כחול השמיים.
זה עיניי הכחל, טורקיז של משפחות וולך, וורון, טרון וסלוצקי. את העניים הכחולות האלה אי אפשר למחוק. הם העד שלא נגמר כאן כלום.
את עורה הלבן החיוור יסתירו המדים החדשים שקבלה ,אך אתמול. הוא העור האירופאי שלא מתאים לארץ ישראל מוכת השמש.
היא תצעד שם בגאון ראשה מורם היא בת ל"שבט הלבן". היא וחבריה לא יתנו למחות את זיכרונכם לפחות לשנה הזאת.
